הספקן: אתה אומר שעד שהאדם לא יגיע להרמוניה ולשלמות פנימית, הוא לא יוכל להיפטר מכל הקונפליקטים ברמה הגלובלית. אם זה המצב, סביר שהמין האנושי לא ישרוד מספיק זמן כדי להגיע לשלמות ולהרמוניה שכאלה...

המאמין: אני לא אומר שאין ביכולתנו לעשות משהו כדי לשנות את העולם כולו לפני שכולנו נהיה מושלמים. להפך: ככל שנתאחד, ככל שנגיע להרמוניה גדולה יותר בין עמים שונים ומגוונים, כן יהפוך עולמנו למקום שיש בו כדי לסייע לנו ללכד את עצמיותנו המפוררת.

מה שאני אומר הוא, שמה שהדברים שאנו כן משיגים ברמה הבינאישית צריך להיות מורחב על ידי המבנה הפנימי שלנו. שכן, מהו "העולם" אם לא אנחנו? מהי "האנושות" בלתי אם הסכום הכולל של כל חלקיה האינדיבידואליים? כיוון שמערכות היחסים שלנו עם אחרים מבוססות על מי ומה שאנחנו, הם אף פעם לא יוכלו להיות מושלמים ובני-קיימא כל עוד אנו נגועים בקונפליקטים פנימיים.

אנו עשויים להגיע להישגים מדהימים בתחום השלום העולמי והקלה על סבל אנושי, אך עד-מהרה ישוב הצד האנוכי והמכוער שבאדם ויצוץ מעל פני השטח. על מנת ליצור עולם הרמוני במובן המוחלט והנצחי, עלינו להביא אחדות מטרה לעולמותינו הפנימיים.

הספקן: אז כל הטוב שאנו עושים אינו אלא צביעות?

המאמין: זו הפעם השלישית שאתה מעלה את הנושא הזה בדיוננו. מה כל כך רע בצביעות?

הספקן: הרי לבטח אינך חושב שצביעות היא מידה טובה?

המאמין: לפעמים היא כן. נניח שאני שונא מישהו שנאה לוהטת. האם עליי להיות צבוע ולנהוג כלפיו בצורה נאותה, או שעליי לפעול "ביושר" ולתקוע לו אגרוף בלסת? אם אני מתאהב במישהי שבמקרה נשואה למישהו אחר, האם עליי להתחיל בפרשיית אהבים אתה, או שעליי להתאפק בצביעות מלחשוף את רגשותיי? אם אני מוצא ארנק מלא מזומנים, האם עליי להשיבו לבעליו, או שעליי להיות נאמן לרצוני העז לשמור את הכסף לעצמי?

בו ואספר לך סיפור שמספרים על מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי. פעם, התלוננו בפניו כמה אנשים שחסידיו מתנהגים כמו צבועים. "הם מחשיבים את עצמם לחסידים ומתנהגים כמו אנשים קדושים, אבל הכל שטחי – בפנים הם נשארו בדיוק אותו הדבר."

"כך?" השיב הרבי, "אם כך, שיקויים בהם מה שכתוב במשנה על הצבועים!"

ה"מלשינים" נדהמו. הם ביקשו להסב את תשומת לב הרבי למנהגי החסידים, אך לא ביקשו לקבל תגובה חריפה שכזו...

אך הרבי הסביר להם שכוונתו הייתה למשנה במסכת פאה, בה נאמר כי כל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ולא פיסח ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם. "גם אני איחלתי כי אם החסידים מתחזים לחסידים, הרי שבסופו של דבר תכונות אלו יידבקו בהם" אמר רבי שניאור זלמן.

הספקן: אז תחליט. האם עלינו ראשית לנסות לעשות את העולם מושלם יותר, או שעלינו לטפל קודם כל בפנימיותנו שלנו?...

המאמין: ממתי החיים מתנהלים במבנה מסודר כל כך? עלינו לפעול בשתי החזיתות. עלינו לשאוף לבנות עולם טוב יותר, ללא קשר למקום המצאנו מבחינת פיתוח והשלמה של פנימיותנו; ובעת ובעונה אחת, עלינו להבין שרק כשנגיע להרמוניה פנימית יזכו מאמצינו החיצוניים להצלחה שלמה ונצחית.

הספקן: אבל, האם אין זה כמו לנסות בו-זמנית לבנות בניין ולחפור את היסודות שלו?

המאמין: במובן מסוים זה באמת כך. אך בסופו של דבר, היסוד האמיתי כבר נמצא במקומו. אלוקים ברא עולם שבבסיסו הוא מושלם והרמוני, ויצק את נשמת האדם בצלמו. לכן, למען האמת, רק מעשה שלילי יכול להיות צבוע – למעשה, כל מעשה שלילי הוא צבוע – ואילו מעשינו החיוביים תמיד עולים בקנה אחד עם מהותנו האמיתית. האתגר הוא להתגבר על הדחפים והנטיות מעוררי המחלוקת, הכופים עצמם על רצוננו האמיתי הטבוע בנו ומעוותים אותו, ולבטא את הרצון הזה בכל הרמות, באופיינו ובהתנהגותנו.

הספקן: עדיין אתה בונה את הקומה השנייה לפני שבנית את הראשונה.

המאמין: ככה אנו בנויים כבני אדם. יש זמנים שבהם עולה "קומה שנייה" מתוך היסודות, וה"קומה הראשונה" מתמלאת מאוחר יותר. אדם עשוי לעשות משהו שלגמרי "לא מתאים לאופיו", בעוד שלמען האמת, מעשהו משקף רצון עמוק אף יותר שעדיין לצריך להתפתח כמחשבה או רגש מודעים.

ביהדות מהווה דבר זה יותר מסתם עיקרון פילוסופי או פסיכולוגי – הדבר גם מתורגם לגישה מעשית לחיים, ויש לכך אפילו השלכות בהלכה. הרמב"ם, מי שערך את אחד החיבורים ההלכתיים הגדולים ביותר בכל הדורות, פוסק בפרק השני מהלכות תשובה כי אם ההלכה מורה שעל אדם מסויים לתת גט לאשתו והלה מסרב, מותר להכריח אותו עד שיאמר "רוצה אני" ובכך להשיג גט לאישה. "למה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס?" מקשה הרמב"ם ומסביר: "זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירו, ויצרו (הרע) הוא שתקפו..." לפיכך היצר הרע, למעשה, הכריח אותו לנהוג נגד רצונו האמיתי. כאשר הוא הוכרח על ידי בית הדין להעניק גט, הוא פעל למעשה על-פי רצונו הפנימי והאמיתי.