הספקן: אז מתי זה יקרה סוף סוף? באיזו נקודה יהפוך העולם פתאום לגן עדן?

המאמין: אתה יודע, אחת התפיסות המוטעות שיש לאנשים רבים בדבר ביאת המשיח היא שהם רואים זאת כאירוע רדיקלי, רעידת אדמה דרמטית. השמים נפתחים וישות שמימית זו, שאיש טרם ראה קודם לכן, יורדת לאדמה ומיד משנה את העולם לחלוטין.

אני חושב שזוהי תפיסה נוצרית שמולבשת על התפיסה היהודית של רעיון המשיח. ברור שהשקפת עולם הרואה את האדם ואת העולם החומרי כרעים מיסודם, מסוגלת לתאר לעצמה את הגאולה כאירוע על-טבעי בלבד, המתחולל הודות למושיע על-טבעי גם הוא.

מושג הגאולה היהודי הוא שזהו תהליך ולא אירוע. תהליך שבו האחדות הבסיסית ושלמות הבריאה מתגלות כתמצית האמיתית של כל יצור נברא.

העולם כפי שברא אותו אלוקים הוא מושלם. למרות הפירוד והקונפליקט שבהם אנו פוגשים, יסודותיו השונים מאוחדים בזכות הרמוניה מוטבעת ותמימות דעים באשר למטרה. ימות המשיח הם תקופה בה יהיה קל לראות את ההרמוניה הבסיסית הזו.

הספקן: ועכשיו אנו מצויים בסוף התהליך הזה? האם העולם נראה לך פחות מפורר ועמוס קונפליקטים?

המאמין: בהחלט. חשוב על כל התחומים שבהם שכבות של שוני מתקלפות וחושפות מציאויות יותר ויותר אחדותיות. קח למשל את המדעים הפיזיים. כשהאדם התחיל לראשונה לחקור את עולמו, הוא זיהה חוקים ועקרונות רבים המסבירים מדוע הדברים הם כפי שהם. אך ככל שהוא בחן ובדק את החוקים הללו, כן הם התגלו כביטויים של סדרת חוקים יותר בסיסית – פשוטה ומדויקת יותר, המכילה פחות חוקים. חוקים אלה התגלו אף הם כמתבססים על יסודות מועטים יותר במספרם החובקים את שלל התופעות. כיום, מטרתה המוצהרת של הפיזיקה המודרנית היא לחשוף את התיאוריה האחדותית הגדולה שתחבוק בתוכה את כל תופעות הטבע בנוסחה אחת ויחידה.

הוא הדבר באשר לכמעט כל תחום אחר. כלכלות העולם מתקבצות בשווקים משותפים שבעצמם הולכים ומתחברים זה לזה. הכיוון הוא לקראת כלכלה גלובלית אחת. הנסיעה בעולם בעידן מטוסי הסילון וטכנולוגיות התקשורת החדישות מפרקות את המחסומים שנוצרו על ידי התרבות והתנאים הגיאוגרפיים, ואנו יכולים כבר עכשיו לחזות מראש תקופה שבה כל עמי העולם יהוו יחידה חברתית אחת.

החזית הסופית של השוני היא חזית האופי האנושי. כאן אנו עדיין בימי הביניים החשוכים של חשיבה מפורדת. "איזו תועלת תצמח לי מזה?" – זו עדיין השאלה הנמצאת בראש מעיינינו ומניעינו. אולם, אין זו אלא השכבה החיצונית ביותר של עצמיות האדם. אם בסופו של דבר כל היבטי הבריאה משקפים את אחדות בוראם, על אחת כמה וכמה נשמת האדם, שנוצרה בצלם אלוקים! מתחת לעצמיותנו החיצונית ביותר ומושג ההגשמה-העצמית הצר שלה, שוכנת עצמיות עמוקה ואמיתית יותר, אשר לא מגדירה את עצמה במונחים של היסוד החומרי והסיפוקים שהוא טומן בחובו, אלא במונחים של הזהות הרוחנית שלה ותפקידה המהותי.

ברמה זו, הגשמה עצמית פירושה הגשמת ה- raison d'etreשל האדם, התכלית שלשמה נוצרנו. פירושה העמקת ההתמקדות בחיינו מן ה"אני" השטחי, האנוכי והיוצר פירוד ל"אני" המוגדר במונחים של המטרה האחדותית של הבריאה כולה.

הספקן: ומה בדבר אותה "חזית אחרונה" זו? נראה לי שזהו האתגר הגדול והקשה מכולם. ברור שעדיין עלינו לעבור דרך ארוכה בטרם יגדיר האדם מחדש את זהותו.

המאמין: אילו היינו מתחילים מאפס לבנות עולם טוב יותר, הצדק היה עמך. אבל זהו תהליך מתמשך, תהליך שהגשמתו הולכת ומבשילה מאז שהאדם צועד עלי אדמות. בכל הדורות, כל מעשה חיובי של האדם היה ביטוי להיות מעשה הבריאה של אלוקים טוב מיסודו. הטוב שהושג הולך ומצטבר, האור הולך ומתעצם והעלטה הולכת ומתרחקת. לכן, אנו מצויים בעמדה של "גמד העומד על כתפיו של ענק", של מניח לבנים הקובע את הלבנה האחרונה בארמון מפואר. ימות המשיח לא "ישנו" את העולם יותר משהקש האחרון שובר את גב הגמל או שהמעלה ה-99 מרתיחה את המים בקומקום.

הספקן: אף על פי כן, כשאתה מדבר על המשיח אתה מתכוון ליותר מסתם שינוי הדרגתי לטובה. אתה אכן מדבר על "אירוע", על איזו נקודה בזמן שבה אינדיבידואל מסוים, המשיח, מגיע לזירה ומחולל כמה שינויים מאוד בולטים בדרך הווייתם של הדברים.

המאמין: בוודאי. בוא נחזור לאותו אניץ קש אחרון או למעלת החום האחרונה לפני הרתיחה. הטרנספורמציה מושגת על ידי ההשפעה המשולבת של כל אניצי הקש שבמשא ובאמצעות כל קלוריות החום שמייצרת האש. ועם זאת, החלקיק המצטבר הסופי, הוא המשמש כזרז כדי שהשינוי אכן יתחולל.

הספקן: אבל מדוע זה צריך להיות כך? מדוע אנו צריכים להיות שרויים בעלטה, לא מסוגלים לראות באמת את פירות עבודתנו עד שכל ה"תהליך" שלם ומושלם?

אתה שב ומשווה את הטוב והרע לאור וחושך. אז מדוע אנו לא ממש רואים את האור הולך ונעשה בהיר וזוהר יותר? מדוע צריך החושך לשרור עד שתצטבר איזו "מסה קריטית" של טוב?

המאמין: אה, חלומו של כל אדם! לדעת את הכל, כולל את הסוף! להבין את הכל, לראות את חלקי הפאזל מגיעים למקומם! אבל אם כל מעשה חיובי מצדנו היה הופך מיד לשינוי ברור ובולט לטובה בקנה מידה עולמי, האם היינו ניצבים בפני החלטות ממשיות כלשהן באשר לאופן שבו עלינו לנהל את חיינו? לעשות טוב ולהימנע מעשיית רע היה אז ברור מאליו כמו הצורך לאכול ולהגן על עצמנו מפני סכנה. האדם היה אז לא יותר מאוגר מאולף הקופץ דרך חישוק כדי להגיע לחתיכת מזון, או מפרה הלומדת להימנע מלגעת בגדר החשמלית.

אלוקים ברא את האדם כך שיהיה "שותפו למעשה הבריאה", לא רובוט ההולך במסלול ידוע מראש דרך חיים מתוכנתים מראש. לכן הוא שם אותנו בעולם שבו יד המקרה והאקראי מאלצים כביכול את הסדר והמשמעות בחיינו. בעולם שכזה, אנו באמת שותפים אמיתיים למאמציו, אנו "בוראים" כפי שהוא בורא. מאמצינו להניע את העולם לקראת הגשמת תוכניתו בבריאה, הם תוצרים של בחירה ורצון מצדנו. אנו בוחרים אם לחיות את חיינו לפי תגובות אינסטינקטיביות למציאות החומרית, או להשתמש ביכולת ההבחנה וההפשטה שלנו כדי לראות מעבר למציאות השטחית אל התכלית והשליחות העמוקות שלנו.

לכן, כך צריך להיות. עד לרגע שבו הישגי כל הדורות בהיסטוריה יגיעו לשיאם בהתגשמות התוכנית האלוקית, עליהם להישאר חבויים תחת צעיף החשכה והיומיומיות המסתירים את האור המצטבר.

הספקן: אבל זה עתה הרסת את הכל.

המאמין: אני?

הספקן: כן, אתה. הרסת את כל התוכנית. זה עתה הסברת לי שכל הנקודה היא לא לדעת מה מתרחש. אבל אתה יודע את הסוד וכרגע גילית אותו גם לי. אז עכשיו זה לא יעבוד...