בשנת 1981, כאשר למדתי במכללה הרבנית בבוסטון, היה רב צעיר אחד – שזה עתה סיים את לימודיו – שייסד קהילה קטנה בפרבר הבוסטוני סאות' ברוקליין. הוא נהג לבלות איתנו לעתים תכופות כ"אחד מהחבר'ה". הוא זכה להצלחה מהיום שבו ייסד את בית הכנסת הראשון שלו. רבים נהרו אחריו ומהר מאוד יצא שמו לפניו. תכופות תהיתי ביני לבין עצמי איפה טמון המפתח להצלחתו ולפופולריות שלו. במפגש איתו, באמת שלא ניתן היה להבחין אצלו בשום דבר מיוחד.

יום אחד הרמתי עיתון וגיליתי תמונה של הרב הצעיר הזה כשהוא יושב ומפטפט עם הנשיא רונלד רייגן בבית הלבן, ולצדה כתבה על האופן שבו הוא העביר את מסר חנוכה לנשיא המדינה. הסיפור התפרסם ברחבי ארצות הברית. היה זה מספיק עבורי. הייתי מוכרח לגלות איך הברנש הצעיר הזה עושה את זה.

שאלתי אותו איך הוא מצליח לעשות את כל הדברים הנפלאים האלה. הוא אמר זאת בפשטות רבה: "זה מפני שאני רוצה בכך. לא מדובר בכריזמה, בכושר שכנוע או בניסיון [אף כי הדברים הללו הם בלי ספק מועילים וחשובים], אלא מדובר בעיקר בבטחון עצמי, בהתמדה ובעשייה".

הוא המשיך ואמר: "תראה, החלטתי שיש לי משהו לומר לנשיא ושאני רוצה לפגוש אותו, אז הלכתי ועשיתי את זה".

בתורה בפרשת ויקהל אנו לומדים על הפריטים השונים שתרמו השבטים השונים של בני ישראל למען בניין המשכן במהלך המסע במדבר. התורה מספרת לנו כי הנשיאים – מנהיגי השבטים – תרמו את אבני השוהם לאפוד ולחושן של הכוהן הגדול.

הפרשן רש"י מצביע על העובדה שכשהתורה מאייתת את המילה "נשיאים" (מנהיגי השבטים), היא משבשת את האיות וכותבת "נשאם" לרמז על האופן הפגום בו השתתפו הנשיאים בהקמת המשכן.

מה היה הפגם? כשהגיע הזמן בו משה פנה לעם ישראל וביקש מהם לתרום להקמת המשכן, התנדבו הנשיאים להשלים את כל מה שיחסר לאחר שכולם יתרמו. מה שקרה לבסוף שהפריטים הבולטים שחסרו היו האבנים היקרות, ולכן זו הייתה תרומתם.

כעת עלינו להבין: מה רע בכך? הרי הנשיאים הכריזו כי הם מוכנים לתרום כל מה שיחסר. איזה פגם יש בנתינה זו?

ולמעשה, בסופו של דבר הם אמנם תרמו חומרים יקרים למדי. מהו אם כן הפגם שבגישתם?

המפתחות להצלחה בכל פרויקט משמעותי הם יכולת ומוטיבציה. פוטנציאל + התמדה = הצלחה. כעת, מה יותר חשוב: היכולת או המוטיבציה? חכמינו מלמדים אותנו, כי "אין דבר העומד בפני הרצון", הווה אומר, בפני רצונו ושאיפתו האמיתיים של האדם. במילים אחרות, יכולת ללא רצון תשאיר את האדם ללא הישגים, ואילו דחף והתמדה יאפשרו לו להתעלות על פגמיו ולהגיע לגדולות.

לדוגמא, פרשת השבוע מתארת את הפועלים שמתנדבים לבנות את המשכן ככל אדם שלבו נותן לו השראה – "קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה'... וכל חכם-לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צווה ה'" (שמות לה, פסוקים ה, י) לבני ישראל הללו לא היה כל ניסיון בסוג זה של בנייה. מה הכשיר אותם לבצע אותה? התשובה היא כי ליבם נתן להם השראה, "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו". במילים אחרות, הייתה להם שאיפה לעשות זאת. הם היו נלהבים לכך. והודות לכמיהתם והתלהבותם, הם נעשו מוכשרים לעניין והצליחו לבצע את המלאכה.

זה מה שאלוקים רוצה מאיתנו. "אל תאמרו לי כמה אתם מוכשרים או לא מוכשרים", כך אומר לנו הבורא הכל-יכול, "רק תאמרו לי מה אתם מוכנים ונכונים לעשות, והניחו לי לדאוג ליכולתכם לכך".

וכך הם שואלים את ראשי השבטים: "מה תתרמו אתם למשכן?" בעצם, הם עונים, "ובכן... מה שלא יהיה. רק תקראו לנו כשהכל כבר עשוי ומוכן. מתכות, לוחות, אבנים... יש לנו כל מה שצריך".

זה יפה מאוד – אפילו נדיב מאוד מצידם. יפה לדעת מה אתה מסוגל לעשות. אלא שכמנהיגי בני ישראל, ראשי השבטים הללו היו צריכים להראות שכאשר הם נקראים לפעולה, אין זה הזמן לדבר על מה שהם יכולים לעשות, אלא על מה שהם עומדים לעשות בפועל. באווירת ההתרגשות של מבצע הבנייה, הם היו צריכים להיות הראשונים בשורה – לא האחרונים – שפועלים ביוזמה, חריצות ובצורה ממוקדת. כישלונם בכך, עם היותו חדור כוונות טובות, נחשב לפגם.

מלמדים אותנו שהמרכיב החשוב ביותר אינו התבוננות או ניתוח, אלא פעולה. כאשר אנו ניצבים בפני הזדמנות לעשות מצווה, להיות אדוקים יותר בקיום מצוות או לסייע באיזו יוזמה חשובה, הבה נשים קצת פחות משקל על ההתבוננות הפילוסופית ועל הבדיקה העצמית ו"פשוט נעשה זאת!". פני הדברים אינם כאלה, שאנו יכולים להחליט לפעול בצורה רוחנית רק לאחר שנעשינו רוחניים. האמת היא, שאנו יכולים להיעשות רוחניים רק אם נפעל באופן רוחני.

ראיתי זאת שוב ושוב: באמת שלא מדובר בכריזמה, בכושר שכנוע או בניסיון, אלא בבטחון, בהתמדה ובעשייה. למעשה, אני חושב שבדיוק על הנושא הזה הייתי רוצה לשוחח עם הנשיא.

הממממ.....