רמזים וגימטריות לפרשת וילך

הרמז על שנות חייו של משה רבינו

האיחול "עד מאה ועשרים" מפורסם ונפוץ עד מאד. כשאנו מחפשים ובודקים מי מהדמויות ההיסטוריות שלנו באמת חי 120 שנה, נזכרים מיד במשה רבינו, שחי 120 שנה בדיוק (הוא נולד ונפטר באותו תאריך). וכך הוא אומר ביומו האחרון, כפי שהדברים מתועדים בתחילת הפרשה: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום1".

העובדה שמשה רבינו, הגדול בענקים, חי 120 שנה, אינה מקרית. עד כמה חשוב מספר זה ניתן ללמוד מהעובדה שהתורה רומזת על כך כבר בפרשת בראשית, המספרת על ראשית הבריאה, שנים רבות מאד לפני לידתו של משה:

הקדוש ברוך הוא אומר2 "לא ידון רוחי באדם לעולם, בְּשַׁגָם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה". המשמעות הפשוטה של דברים אלו מתייחסת לשפלות המוסרית ששררה אז בקרב האנושות, והקדוש ברוך הוא אומר שהמצב הזה לא יוכל להימשך יותר מדי זמן – הוא נותן ארכה של 120 שנה בלבד לשיפור המצב, אחרת – הוא יביא מבול שימחה הכול.

אך מה הכוונה במילים שבאמצע הפסוק: "בשגם הוא בשר"? חז"ל3 דורשים אותן כרמז על משה: המלה "בשגם" שווה 345, בדיוק כמו השם "משה", והרמז שקוף4: גם משה רבינו ("בשגם"), אחרי הכול, הינו ילוד אישה ("הוא בשר"), ולכן אפילו חייו של משה עתידים להיות מוגבלים – "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", ולא יותר.

משה קיבל 'תרומה' מסיני...

למה דווקא 120? למה לא 110 או 130? – כמה הסברים ניתנו לדבר, ונביא כאן חלק מהם:

הסבר אחד: בספר "שני לוחות הברית"5 מקשר זאת ל-120 הימים שבהם שהה משה רבינו על הר סיני. זו הייתה סדרה של 3 תקופות רצופות של 40 יום, בהן משה לא אכל ולא שתה ונדמה למלאך של ממש. ובכן, במקביל ל-120 הימים הללו זכה משה ל-120 שנות חיים, שנה ליום.

הסבר שני: בספר "פנים יפות"6 מצטט בהקשר זה את המזמור בתהלים – שהכותרת שלו היא "תפילה למשה"7 – שם נאמר: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה". מזמור זה נאמר על ידי משה בעת החגיגה הגדולה של יציאת מצרים וקבלת התורה בהמשך לזה, אז היה משה בן 80.

בהמשך המזמור נאמר: "שַמחֵנוּ כימות עִנִיתָנוּ, שנות ראינו רעה", והרעיון הוא כזה: משה התפלל לקדוש ברוך הוא שלאחר 80 השנים שעברו עליו בתקופה של עינוי וצער, תקופת גלות מצרים ("שנות ראינו רעה"), יבואו עכשיו, כחוויה מתקנת, 80 שנים נוספות במצב החדש והשמח שלאחר הגאולה ("שמחנו – כימות עיניתנו").

אולם, כלל ידוע קובע8 ש"תפילה עושה מחצה" – במקרים רבים התפילה מצליחה להשיג רק חצי מהבקשה, ואף כאן, משה התפלל וביקש על 80 שנה והצליח לקבל בפועל מחצית: 40 שנה, כך שבסך הכול הוא הגיע למאה ועשרים (80 שנה לפני הגאולה, ועוד 40 אחריה).

הסבר שלישי: חשבון מקורי שמופיע בכתבי האריז"ל9: לפי המסורת של חז"ל, קיומו של העולם הזה, במתכונתו הנוכחית, תחום ל-6,000 שנים ומשה רבינו קיבל מתוכן שני אחוזים, אחד חלקי חמישים – 120 שנה.

מאיפה המקור לחישוב של שני האחוזים? ממצוות ה'תרומה', החלק שמפרישים מן הפירות והוא הופך לקודש: שיעור ה'תרומה' האידיאלי הוא הפרשה של שני אחוזים מסך כל הפירות, ובענייננו, ניתנה למשה 'תרומה' מתוך כלל שנות הקיום של העולם הזה10.

מה הקשר בין משה ל"מסכה", ומה זה "קנטרין"?

המהר"ל מפראג, שחיבוריו נחשבים אבני יסוד במחשבה היהודית, מייחס חשיבות רבה למספר 120, ומסביר שהמספר הזה קשור בקשר הדוק לאישיותו של משה רבינו11; והמחשה לקשר זה נוכל לקבל דווקא ממעשה שהיה מנוגד לגמרי לרצונו של משה – חטא העגל.

היה זה כאשר משה עלה להר סיני והתעכב מלחזור. אז קמו אנשים רעים שאמרו לאהרן12: "קום עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלָנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". ואכן, מעשה שטן הצליח והם יצרו "עגל מסכה"13 ועבדו אותו.

מה זו "מסכה"? לפי הפשט, הכוונה למתכת. אולם חז"ל מוסיפים ואומרים שהמילה עצמה רומזת למספר ה"קנטרין" – יחידת משקל – של הזהב שממנו עשו את העגל. ושתי דעות יש בדבר14: דעה אחת היא ש-125 "קנטרין זהב היו בו, כגימטרייה של "מסכה""; והדעה השנייה היא שהיו בו 120 "קנטרין" – כי מחשבים רק את האותיות "מַסֵכָ", שהן הנשמעות בהגייה של המילה, ואילו האות ה' שבסוף המילה היא אות שותקת, וכך מתקבל המספר 120.

מסביר המהר"ל את הדעה השנייה: "וטעם המדרש הזה הוא ענין נפלא, כי חשבו לעשות להם מנהיג במקום משה, וידוע כי מדרגתו של משה הוא כולל 120, וזה ידוע ממספר שני חיי משה . . וכנגד זה עשו את העגל 120 קנטרין".

נדייק יותר: המספר שמאפיין את משה, האיש השלם, הוא 12, המסמל שלמות מיוחדת (לכן הרקיע השלם כולל 12 מזלות, והשנה השלמה מתחלקת ל-12 חודשים). גם אותם אנשים שחיפשו מנהיג במקום משה ידעו מכך – לכן הם אמרו "כי זה משה האיש . . לא ידענו מה היה לו": המילה "זה" שווה בגימטרייה 12 [למעשה, גם השם "משה" עצמו שווה 12, ב'מספר קטן' – שיטת גימטרייה שבה מחשבים את כל המספרים רק באחדוֹת, בלי האפסים: את האות מ', ששווה 40, מחשיבים כ-4; את האות ש', ששווה 300, מחשיבים כ-3; והאות ה' שווה 5 מלכתחילה. לפי צורת חישוב זו השם "משה" (4 + 3 + 5) שווה 12, כמו המילה "זה"]. וזה הרמז בחייו של משה, שנמשכו 120 שנה – 12 עשרות, וזה גם ההסבר לכך שאלו שחיפשו תחליף למשה הבינו שהם צריכים להשתמש במספר זהה של 120.

חמש ועוד שבע

גם בכתבי ה"צמח צדק" מוסבר15 שמשה חי 120 שנה בגלל הקשר המיוחד שלו עם המספר 12, ואף הוא מזכיר בנידון שערכה של המילה "זה" הוא 12, ומציין לדברי חז"ל16 שמשה התייחד בכך שהוא השתמש בלשון זו כאשר מסר את דברי השם לעם: "זה הדבר אשר ציווה השם", בשונה מנביאים אחרים שהיו משתמשים בעיקר בלשון "כה אמר השם" (ההבדל בין הלשונות הוא ש"זה" הוא סגנון ודאי, החלטי וחד-משמעי, ואילו "כה" מתאים גם לתאר משהו שיודעים עליו בצורה מעורפלת וברורה פחות – ומשה רבינו ראה בצורה ברורה את הקשר עם השם).

ה'צמח צדק' מוסיף ומעמיק במילה "זה" ובערכה המספרי:

יש עוד מילים שהגימטרייה שלהן היא 12, אך המיוחד במילה "זה" הוא בחלוקה הפנימית לחמש מול שבע – האות ז שווה 7, והאות ה שווה 5.

ואכן, את החלוקה הפנימית הזו לקבוצות של 5 ו-7 אנחנו מוצאים בכמה דברים שמסומלים במספר 1217: עם ישראל כולל 12 שבטים, שחמישה מתוכם נחשבים חלשים ביחס לשבעת האחרים: כשיוסף הכיר לפרעה את המשפחה שלו שהגיעה למצרים, הוא הביא אתו "חמישה אנשים" מאֶחיו18 – כי היה לו אינטרס להראות בפני פרעה דווקא את החלשים, וזו גם הסיבה לכך שבפרשת וזאת הברכה19 נמצא שבברכת השבטים משה חוזר פעמיים על שמותיהם של חמשת השבטים האחרונים שבירך20, בהיותם חלשים הזקוקים לחיזוק מיוחד ותוספת ברכה21.

ולמה הבאנו את כל "זה"? כדי להסביר תופעה מעניינת: בדומה למשה רבינו, שקיים דגש מיוחד על מספר שנותיו, ישנה אישיות דגולה נוספת שמדגישים את מספר שנות החיים שלה. הכוונה לדוד המלך, שחי 70 שנה – כפי שמודגש בספרו של דוד, ספר התהלים22: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". ולפי מה שהסברנו על המילה "זה", ברורה לנו המשמעות העמוקה של הקשר בין משה לדוד: המספר 70 והמספר 120 שייכים שניהם לאותה 'משפחה'! ההבדל הוא, שמשה חי 12 עשרות שנים, במקביל למילה "זה" בשלמותה, ואילו אצל דוד דומיננטית דווקא האות ז – כי בהתאם לשורש נשמתו הוא מחובר פחות לאות ה' ולמה שהיא מסמלת23 – ולכן הוא חי 7 עשרות שנים.

למה יהושע הפסיד 10 שנות חיים?

עיקרה של הפרשה עוסק במינויו של יהושע בן נון, שמילא את מקומו של משה וקיבל את התפקיד להנהיג את עם ישראל ולהכניס אותו אל הארץ המובטחת.

התוכנית המקורית היתה שגם יהושע יחיה 120 שנה, בהיותו תלמידו הנאמן וממלא מקומו של משה (הקדוש ברוך הוא השווה בין משה ליהושע, ואמר ליהושע24: "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך"); אולם בפועל חי יהושע 'רק' 110 שנים, וחז"ל אומרים25 שהוא הפסיד 10 שנות חיים בגלל העובדה שלא הזדרז מספיק במשימת כיבוש הארץ. יהושע חשב כי הוא עתיד להיפטר מן העולם מיד לאחר שיסיים את הכיבוש, ולכן רצה 'להרוויח זמן' וניהל את הכיבוש באיטיות יחסית – אך למעשה הוא רק הפסיד זמן, שכן בגלל עיכוב זה גזר עליו הקדוש ברוך הוא שחייו יתקצרו ב-10 שנים והוא יחיה 110 שנים.

במקור נוסף נאמר26 שיהושע הפסיד 10 שנים בגלל 10 מילים. בפרשת בהעלותך27 מסופר על אירוע דרמטי שבו הגיעה ידיעה בהולה למשה על כך ש"אלדד ומידד מתנבאים במחנה", ויהושע – שחרד לכבודו של משה רבו – התערב בעניין ופנה למשה בסערת רוח: "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדונִי משה כְּלָאֵם". כוונתו של יהושע היתה לטובה, אבל בכל זאת היה מן הראוי שישתוק ולא ידבר בפני רבו הגדול; ובכן, בגלל 10 המילים הללו, הפסיד יהושע 10 שנים מחייו.

חיים שלמים ועוד

מי כן חי 120 שנה, כמו משה רבינו?

חז"ל מציינים שהיו עוד שלושה אנשים כאלו – בסוף תקופת הבית השני: הלל הזקן, רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא. לשלושתם קשר מיוחד עם משה, ומה שמפליא הוא שכל הארבעה נעשו למנהיגי העם ב-40 שנותיהם האחרונות28: "משה – היה במצרים ארבעים שנה, ובמדין ארבעים שנה, ופרנס את ישראל ארבעים שנה; הלל הזקן – עלה מבבל בן ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה, ופרנס את ישראל ארבעים שנה; רבן יוחנן בן זכאי – עסק בפרקמטיא (במסחר) ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה, ופרנס את ישראל ארבעים שנה; רבי עקיבא – שימש חכמים ארבעים שנה, ולמד תורה ארבעים שנה, ופרנס את ישראל ארבעים שנה".

ונסיים באחיו של משה – אהרן הכהן. אהרן חי 123 שנים29, 3 שנים 'אחרי מאה ועשרים'. אמר על כך הרבי מליובאוויטש30: אהרן זכה – כמו משה אחיו – לשלמות של 120 שנה, ונוספו לו עוד 3 שנים כנגד ה"ברכה המשולשת" שזכה בה, ברכת כוהנים – השייכת במיוחד לאהרן, כמו שאומרים הכוהנים עד היום הזה בברכה: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה".