דמים בדמים נגעו. השנה ימלאו חמישים ושתיים שנה מאז הרצח הנורא שהיה כאן בתוככי כפר חב"ד, הרצח שהביא לפרוץ מבצע קדש עם מלחמת סיני. בכפר שאימץ וחינך ילדים עולים חדשים מצפון אפריקה, בעיצומה של תפילת ערבית, הגיעו המחבלים שנקראו אז "פדאיון" מרצועת עזה, הטילו רימונים והרגו חמישה נערים יחד עם מי שהגיע מירושלים כדי להדריך אותם בדרך התורה והחסידות, הרב שמחה זילברשטרום ה' יקום דמו.

חלפו מאז חמישים ושתיים שנה והשרשרת הזו של מסירות נפש עדיין לא באה לקיצה. המרחקים הם גדולים, הנסיבות הן שונות, לא הרי מומבאי כהרי כפר חב"ד, לא הרי הודו כהרי מדינת ישראל, אבל דבר אחד נשאר: כאשר נשאל המחבל לשם מה הלכת? מה היתה השליחות שלך? הלא גם לו יש שליחות. הוא השיב: אני נשלחתי להרוג יהודים.

לא משנה הגיל, המין, הלאום והאזרחות. הוא נשלח להרוג יהודים.

לא פלא שהתמונות שהגיעו משם והקולות שנשמעים משם אלה קולות שמזכירים לנו ימים אפלים שחשבנו לא אחת כי לא ישובו עוד. ושבים הם בעצמה מפלחת קירות לב, הזעקות כתמי הדם, הרסיסים, השבר, האסון.

"כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנוכי אנחמכם" אומר ישעיהו הנביא. אבל מה עושים כאשר לילד אין אמא אשר תנחם אותו, כי אמו נרצחה בטירוף של שנאה איומה? "כרחם אב על בנים כן אנוכי ארחמכם". מה עושים כשאין אב שירחם על הבנים? נלקחו האב והאם גם יחד.

ונעים זמירות ישראל מקפיד מאוד בלשונו. כאשר הוא אומר "עושה משפט לעשוקים" הוא משתמש בלשון רבים, "נותן לחם לרעבים" בלשון רבים, "ה' מתיר אסורים, זוקף כפופים, פוקח עיוורים, אוהב צדיקים, שומר את גרים" הכול בלשון רבים, עד שהוא מגיע לנקודה המרגשת "יתום ואלמנה יעודד" ולפתע הוא משתמש בלשון יחיד. לא "יתומים ואלמנות" אלא "יתום ואלמנה". להדגיש את היחוד של כל אחד מהם, את הכאב, את השבר של משפחת הולצברג, משפחת רוזנברג, משפחת טייטלבוים, קורמן, אורפז, ורבינוביץ' פה נשארה אלמנה אם לילדים, ופה נשאר היתום הזה. אותו משה'לה הילד של כולנו, אותו משה'לה שמתאר את היתומים לדורותיהם.

משה'לה נושא את שמו של הילד הראשון שניצול משואה. "ותרא אותו כי טוב הוא ולא יכלה עוד הצפינו", ואמא בונה לו תיבת גומא ומניחה אותו ביאור שם הוא נמצא בסכנת טביעה, ומגיעה בת עם נכר, בתו של פרעה, גוזר הגזירות שאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ודווקא היא שליחת ההשגחה העליונה השולח את אמתה, לוקחת את התיבה "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה, ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים הוא זה, ותקרא את שמו משה כי מן המים משיתיהו".

אותה סנדרה, שאינני יודע אם היא פה ושומעת את הדברים אבל יום יבוא והיא תשמע, יום יבוא והילד יגדל וישמע גם הוא את הדברים האלה:

תודתה של האנושות כולה ותודתו של עם ישראל בפרט נתונים לאותה חסידת אומות העולם, אותה סנדרה ממומבאי. היא יכלה לברוח, היו יריות והתפוצציות ונחלי נחלי דם – אם יש לה רק מוצא להיחלץ ממנו האינסטינקט אומר לברוח, אבל היא שומעת שהילד קורא לה מלמעלה, והיא לא מהססת. והיא עולה למעלה, והיא רואה את הגופות של אבא ואמא, ומחלצת מהם – מציפורני המוות, מהטלפיים של השטן – היא מחלצת ילד כבן שנתיים, היא משתה אותו, לא ממבול של מים אלא מדם ואש ותמרות עשן.

תודת כל האנושות נתונה לה. כולנו חייבים לה חוב של כבוד. היא הראתה שיש עוד אמונים בבני אדם. לא פסו אמונים. ואם יש ביטוי של התנדבות "למתנדבים בעם ברכו ה'", ההתנדבות שלה לחלץ את הילד מן התופת, תהיה זכורה לדורי דורות.

אני לא זכיתי להכיר את הרב גבי הולצברג ולא את רבקי לבית רוזנברג. אבל שמעתי את הנאום שלו בכנס השלוחים לפני ארבע שנים. הוא הרגיש שהוא הולך למקום של חרון אף. מי חלם שיקום בית של תורה ותפילה וגמילות חסדים במומבאי אשר בהודו?

הזוג המופלא הזה הגיע אל מקום הרע כדי להחיות לבבות של צעירים המחפשים בדרכם בחיים, תרמילאים מקצווי תבל ואנשים שבאים לשם למסחר לרגל מלאכתם, והם פותחים בפניהם את הבית ומציגים בפניהם את אוצרותיה של תורת ישראל.

אמרתי כי הם כיוסף בשעתו, כאשר אביו מבקש ממנו "לך נא ראה את שלום אחיך", הוא יודע שהוא מסתכן בחייו והולך למקום שלא רוצים אותו; הוא רק בן שבע עשרה, ויחיד מול עשרה אחים, אבל אבא אמר לו "לך ואשלחך" – הוא שליח, והוא ממלא את שליחותו.

וכאשר המלאך גבריאל פוגש אותו ושואל את בן השבע עשרה: מה תבקש? מה אתה עושה פה בשכם, מקום מועד לפורענות?

הוא אומר את אחי אנוכי מבקש.

את האחווה אני מחפש. את השבת אחים גם יחד, זו השליחות שלי. אבא שלח אותי.

בלויה של האדמו"ר מלובביץ' ראיתי אחד מזקני כפר חב"ד חלוץ נעליים פוסע על חלוקי האבן הרטובים מגשם, דורך כמעט על הפתקים שכבר נערמו שם בערימה בעת הלויה, מרים את שת ידיו למרום, השמים היו קודרים מעננים, הוא צעק מילה אחת: "טאטע"! ואז הבנתי שגם אם לא היו לרבי ילדים בשר ודם, הוא השאיר אלפי יתומים בעולם. הוא צעק טאטע. והילד משה'לה הזה צעק אמא בבית הכנסת בעת האזכרה.

אני מכיר את הצעקה הזו. ראיתי הרבה ילדים שזועקים לעבר הקרונות, מעבר לגדרי התיל, ומחפשים בעיניהם את האמא שהם נקרעו מזרועותיה בצורה האכזרית ביותר. הם צעקו את אותה הצעקה. מאמע, מאמע. הדברים חוזרים על עצמם.

הרבי שלח את האנשים בידיעה שהם באים גם לקדש שם שמיים, אבל לא במותם אלא בחייהם.

המשפחה הזו היא משפחה מיוחדת במינה, והיא בשבילנו ספר חסידות מהלך, היא ממשיכה את דרכו של השליח הראשון שהלך במצות אביו לחפש אחר אחיו.

אני יודע שאתם תמשיכו לחפש אחרי האחווה, אתם תמשיכו לחפש איך מלבים את הניצוץ היהודי ברחבי תבל, אתם תאירו מחשכי תבל בדרכיכם, כי גם אם בשבוע האחרון במומבאי קמו בני בליעל שרצו לכבות את הלפיד הבוער הזה, לא יעלה בידם. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

ואתם עדיין מבעירים את האבוקות האלה, אבוקות האור מבית מדרשו של הרבי ששלח אלפי צעירים למקומות נידחים כשהמטרה הייתה לבל ידח ממנו נידח.

דמותו של הזוג הזה תעמוד לנגד עיניכם, תמונתו של הילד הזה תדריך את מנוחתנו. זו תמונה של ילד שמחפש אחר השורשים שלו. אחר המקורות שלו. אמא זה לא רק דבר ביולוגי, אמא זה דבר רוחני, הביטו אל צור מחצבכם! הילד הזה בזעקתו השמיע למעשה את הקריאה של כל מי שמחפש את שורשיו ורוצה לחזור למקורותיו.

יהיו הרב גבריאל נח ורעייתו הרבנית רבקה ושאר הקדושים מליצי יושר בבית דין של מעלה, כי הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, יניעו את אמות הסיפים מקול הקורא אנא ה' הושיעא נא, אנא ה' קיים את מאמר הנביא ובלע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר לעד.

תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, אמן.