אני מרגישה שאני חייבת לכתוב את המכתב הזה, כיוון שאני רוצה שהעולם יידע מי היו ריבקי וגבי הולצברג בחייהם, וכדי לספר לכם על אותם הישגים שהייתי עדה להם ב-27 ו-29 שנותיהם הקצרות עלי אדמות. אני מזועזעת מאוד ממותם, אך אני מלאת תודה על כך שטוהר ליבם, ידידותם ורוחם נגעו בחיי ובחייהם של אנשים רבים כל כך.

בטרם נכנסתי לבית חב"ד במומבאי, חשבתי לעצמי, "איזה אנשים יעזבו חיים נוחים ובטוחים בקהילה חרדית כדי לחיות באמצע מומבאי – עיר צפופה, קשה ומלוכלכת?" כאשר הכרתי טוב יותר את ריבקי ואת גבי במהלך הקיץ האחרון, הבנתי שאלוקים ברא כמה אנשים באמת מיוחדים, המוכנים להקדיש את חייהם לשיפור העולם.

הראשונה שקידמה אותי בברכה הייתה ריבקי, שחיוך רחב היה נסוך על פניה ותינוקה מוישי בזרועותיה. היא הזמינה אותי ואת חבריי המטיילים להיכנס לבית חב"ד ומיד הציעה לנו משהו לאכול וספה שעליה יכולנו לנוח. מהר מאוד התיידדנו. התחברנו עם משפחת הולצברג ועם כל צוות בית חב"ד, כולל סנדרה, הגיבורה שהצילה את חייו של התינוק מוישי.

כמו הוריו, מוישי הוא תינוק מתוק, אוהב ומאושר. הוא היה כל כך קשור לריבקי ולגבי. הוא התרגש כל כך כששר זמירות שבת עם אביו כל ערב שבת, ויכולתי לראות גם, לפי האור בעיניו של גבי כששרו יחדיו, שאף הוא המתין לכך בציפייה. זה שובר את ליבי, שעדיין ביכולתי לשמוע את קולו של מוישי הקורא, "אמא, אמא, אמא" ושכעת היא כבר לא מסוגלת להחזיק אותו או לנענעו בזרועותיה.

בשבת השנייה שלי בחב"ד, אמרה לי ריבקי שבבית שוהים שני בחורים ישראלים שזה עתה השתחררו מן הכלא ההודי. כאשר ראיתי את הבחורים הללו היושבים ליד השולחן לסעודה, נבהלתי. לאחד מהם הייתה רק שן קדמית אחת ושיער אסוף בזנב-סוס מוזנח למראה, ואילו האחר נראה כמו גרסא ישראלית של רמבו. הבחנתי באופן שבו דיבר איתם גבי, וכיצד הוא קידם את פניהם בברכה לשולחן השבת, כמו כולם, וחששותיי נמסו כלא היו. במהלך הערב למדתי ששני הבחורים הללו היו לא היו האסירים או המורשעים-לשעבר היחידים שקיבלו עזרה מבני הזוג הולצברג. גבי הביא לעתים קרובות ארוחות כשרות לישראלים בכלא, נשאר בחברתם, האזין לסיפורי החיים שלהם ולקח אותם לביתו אחרי שחרורם.

קלטתי שעבודתם של גבי ושל ריבקי אינה רק לנהל בית חב"ד ולספק ארוחות חמות ומיטות מוצעות לכל מטייל יהודי יגע, אלא הרבה יותר מזה. בני הזוג הולצברג ניהלו מבצע ראוי לציון.

הם לקחו מאוד ברצינות את עבודתם כשליחי חב"ד. חייהם לא עצרו לרגע. לא היה להם דבר כזה "מרחב אישי" או "זמן להירגע". הטלפונים צלצלו ללא הפסק, אנשים נכנסו ויצאו כמו בתחנת רכבת תחתית, וכל הזמן הזה היו ריבקי וגבי שקטים, רגועים, מחייכים, חמים ובירכו את כולם כאילו היו משפחה.

ריבקי בישלה כל יום יחד עם השפים ל-20–40 איש. גבי דאג לכך שכולם יקבלו בשר בכך שהלך לשווקים המקומיים ושחט בעצמו. הם סיפקו גם מחשבים למטיילים כדי שתהיה להם גישה לאינטרנט בלי שיצטרכו לשלם לבתי-קפה על שימוש באינטרנט. הם אפילו טיפלו בכביסה שלנו. לאחר ששהיתי בחו"ל תקופה ממושכת, היה לי ברור שריבקי וגבי הם צדיקים בלתי רגילים.

בשבת האחרונה שלי בהודו, ישנתי בביתם של ריבקי וגבי, בקומה החמישית של בית חב"ד. הבחנתי בכך שדירתם הייתה מהוהה ועירומה. היו להם רק ספה, כוננית ספרים, חדר שינה למוישי, וחדר שינה לעצמם. הצבע התקלף מן הקירות ובקושי היו קישוטים בביתם, אך חדרי האורחים בשתי הקומות התחתונות היו מטופחים ומקושטים להפליא, מצוידים במיטות בסגנון אמריקאי, חדרי אמבטיה מרווחים, מיזוג אוויר (מותרות בהודו) ורצפות שיש. קראנו לחדרים הללו "חדרי הספא" שלנו, כיוון שהחיים במומבאי היו כל כך קשים במשך השבוע. ידענו שכשנבוא לבית חב"ד ריבקי וגבי ידאגו לנו ממש כמו הורינו, ופתיחותם ונדיבות לבם יתנו לנו חיים חדשים למשך כל השבוע הקרב.

סמיכות ביתם לחדרי האורחים היוותה דוגמא נוספת לטיבם של ריבקי וגבי אלה, הענווים והבלתי-אנוכיים. הם היו יותר מודאגים בגין נוחות אורחיהם מאשר בשל נוחותם שלהם.

שולחן השבת של משפחת הולצברג הייתה חוויה חדשה מדי שבוע. תרמילאים, אנשי עסקים, דיפלומטים וסוחרי יהלומים התקבצו יחדיו כדי להתחבר עם מורשתם. תמיד ידענו שצפויה לנו הפתעה בצורת סיפור מדהים שיספרו לנו גבי עצמו או אורח ליד השולחן. לקראת כל ארוחה הכין גבי כשבעה דברי תורה שונים שאותם יוכל לספר לנאספים. אף שרובם נאמרו בעברית (שממנה הבנתי כ-25% בלבד), נדהמתי מחוכמתו, מן הידע שלו ומיכולתו להעניק השראה לאחרים. ריבקי וגבי קיבלו כל מי שנכנס בעד דלת ביתם. לא היו להם סדרי יום נסתרים. ריבקי סיפרה לי פעם שהיה חג אחד שבו לא היו להם אורחים. הם היו רק שלושתם – היא, גבי ומוישי. ציפיתי שהיא תאמר כמה קל זה היה ללא אורחים היא אמרה לי, שזה היה החג הבודד היחידי שהיה להם בהודו.

אני זוכרת ששאלתי את גבי אם הוא פוחד מאיומי טרור פוטנציאליים. אף שהתנהגותו כל כך מתוקה ומעודנת, הרי גבי היה איש מאוד נחוש בדעתו. הוא אמר לי בצורה פשוטה אך חדה, שאם יגיעו מחבלים, "שיהיו אורחיי, שכן אינני עוזב את המקום הזה". גם הוא וגם ריבקי האמינו ששליחותם במומבאי גדולה בהרבה מכל איומי טרור פוטנציאליים.

כל מה שעשו ריבקי וגבי בא ממסירותם, מאהבתם ומן המחויבות שלהם לעם היהודי ולאלוקים. אין ביכולתי להביע במילים, כמה יוצאי דופן היו בני הזוג הזה. אם יש משהו מעשי שביכולתי להציע לעילוי נשמתם, הרי זה להדליק נרות שבת בערב שישי הקרוב, לשפר את יחסיכם עם בני משפחה וידידים, ולנסות להתחבר לאחרים בדרך שעשו זאת ריבקי וגבי: באהבה, בקבלה ובזרועות פתוחות. יש כל כך הרבה מה ללמוד מהם. מי ייתן ושמותיהם והשפעתם יוסיפו לחיות ולתת לנו השראה למעשים טובים ולאהבה.

הילרי לוין