הזמן שלי עם האלוקים

אני יודעת שהליכתן של נשים למקוואות ושיבתן משם היא עניין פרטי. טהרת המשפחה היא עניין אישי בין בעל לאשתו. לאן בדיוק נעלמת האישה פעם בחודש הוא מעניינם של הבעל, של האישה עצמה ושל אלוקים בלבד. בחסות החשכה, מיליוני נשים בכל רחבי העולם משתתפות בטקס הזה. המקוואות עשויים להיות שונים זה מזה מבחינה חיצונית, אך מהותם ותכליתם והתפילות שנאמרות בהם הן זהות בכולם.

למרות פרטיותו של טקס המקווה, אני עומדת לדון באחד מביקוריי שם, למעשה הביקור הראשון שלי עד כה. הביקור שלי היה קצת "שונה" מזה של רוב הנשים שמגיעות לשם בפעם הראשונה. לא הייתי כלה. למעשה, שש שנים קודם לכן חגגתי את יום הנישואין ה-20 שלי. לפני כמה שבועות חל יום הולדתי ה-43. מסע ארוך, מפותל ואירוני הביאני לרגע הזה.

גדלתי בטמפל רפורמי גדול בלונג איילנד, ולא היו שם מקוואות. למעשה עברתי מקווינס ללונג איילנד בגלל המקווה: כשהשכונה שלנו התחילה להפוך לחרדית, אף אחד לא רצה לדבר איתנו או להרשות לילדיהם לשחק איתי ועם אחיותיי. שכנינו החדשים הפנו אלינו את גבם כשראו אותי. האירוניה שבדבר הייתה שנקודת השבירה של הוריי הייתה, כאמור, עניין המקווה. היינו בחופשה וכשחזרנו הביתה היה שלט בפינת רחוב ליד ביתנו שהכריז כי שם עומד להיבנות מקווה. הוריי ראו את השלט, קנו את הניו-יורק-טיימס, בדקו את מדור הנדל"ן, יצאו ללונג איילנד וקנו שם בית, הכל תוך יום אחד. הבית שלנו הוצא למכירה ביום המחרת.

בטמפל הרפורמי שאליו הצטרפנו כשהייתי בת עשר דיברו על מקוואות רק בסיפורים או בבדיחות. בדרך כלל התייחסו אליהם כעל מקומות לא ממש נקיים. בדמיוני הצטיירו המקוואות כבריכות מלוכלכות של מים לא נקיים, שבהן נשים זקנות בפאות עקומות בודקות לך את ציפורני הידיים והרגליים.

כשבעלי, בני ואני עברנו בשנה שעברה מלונג איילנד לניו-יורק סיטי, הרב בבית חב"ד בלונג איילנד דיבר עם הרב באחד מבתי חב"ד במנהטן והם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. בני ג'ק לומד עכשיו לבר המצווה שלו ואוהב את שיעורי העברית. ידעתי גם שבבית הכנסת של חב"ד שאליו אני הולכת עכשיו יש מקווה חדש ויפה. תכופות הסתכלתי בעלוני הפרסומת שלו בעודי ממתינה לאסוף את בני משיעורי העברית.

יום אחד אמי שהתה אצלי לביקור ונסענו ביחד להביא את בני לשיעור העברית שלו. כשהבאתי אותו לשם הראיתי לאמי עלון שהסביר על המקווה והראה כמה הוא יפה. בדרכנו החוצה נתקלנו באשת הרב עם בתה הצעירה, ואמרנו לה כמה יפה נראה המבנה וכמה נאה נראה לנו המקווה ככל שניתן היה לשפוט מן העלון ומבחוץ. היא שאלה אם היינו רוצות לבקר שם ואמרנו שכן. גיחכנו קצת בעצבנות תוך שהמתנו לה כשלקחה את בתה למעלה.

היא חזרה למטה ושאלה מה ידוע לנו על טהרת המשפחה ועל המקווה, ואמרנו לה את האמת: כמעט ולא ידענו כלום, ומה שידוע לנו היה שלילי. היא לקחה אותנו למטה לסיור במקווה. היה יפה שם כמו באתר ספא יוקרתי. חדרי ההכנה היו מרוצפים מרצפות מקסימות. היו מקלחות עם ראשים מודרניים לחיקוי גשם, וכן אמבטיית ג'קוזי! חלוקי הרחצה היו דומים לאלה המצויים ברוב בתי המלון היקרים, המגבות היו עבות ורכות והמקום היה מצויד בכל סוגי האבזרים והתחליבים שעשויים להיזקק להם. בנוסף לכל הייתה מותקנת במקום מערכת אינטרקום משוכללת.

לאחר מכן פתחה לנו הרבנית את הדלת שהובילה למקווה. המרצפות והאריחים הנאים המשיכו גם בחדר ובמסדרון שהוביל לבריכה. במורד כמה מדרגות היה מאגר מים שלפי הסבר הרבנית היה מלא בחלקו במי גשמים שנאספו על גג הבניין. היא גם הסבירה לנו איך אחרי יציאתה של כל אישה, המים עברו ניקיון וסטריליזציה ללא כימיקלים. כשהבטנו למעלה ראינו שהתקרה הייתה בצורת כיפה ועליה מצוירת תמונת השמים. אז הראתה לנו הרבנית את התפילות שמדקלמות הנשים וסיפרה לנו שאחרי התפילה הדרושה, אישה יכולה לומר את תפילתה האישית וזהו הזמן שבו היא קרובה ביותר לאלוקים. היה עליי להודות שזה נשמע טוב.

אחרי שעזבנו את המקווה, הרבנית הסבירה לנו איך לחשב מתי צריך ללכת למקווה ואיך להתכונן לכך. בעודה מדברת, תהיתי אם אי פעם אלך למקווה. אמנם היא הייתה אדיבה מאוד בכך שהקדישה כמעט שעתיים כדי לעשות לנו סיור במקווה ולדבר איתנו, אך עלו במחשבתי גם זיכרונות מן העבר. אם אלך, משהו בתוכי ירגיש עדיין בושה לספר למישהו שהלכתי למקווה.

אבל המחשבה על הקירבה לאלוקים הייתה מפתה כל כך שהחלטתי ללכת וחישבתי את הערב הנכון בקפדנות רבה. למעשה חשתי ציפייה חיובית לקראת האירוע.

התקשרתי לאחראית על המקווה מבעוד מועד כדי להודיע לה על בואי. ביום המיועד לי נכנסתי למונית ונסעתי לבית חב"ד. נתנו לי להיכנס דרך דלת נפרדת והובלתי במורד גרם מדרגות עשויות שיש. אחראית המקווה הייתה אישה צעירה, מחייכת ושלווה, שבשום אופן לא גרמה לי לחוש אי נוחות או מבוכה כששאלה אותי את השאלות הנחוצות כדי לוודא שהגעתי ביום הנכון. לאחר מכן היא ליוותה אותי לחדר ההכנה לכלות, החדר היפה מכולם. לא השתמשו בו באותו ערב והיא רצתה להפוך את הפעם הראשונה שלי למיוחדת.

היא הדריכה אותי מה לעשות כדי להתכונן. הייתי עצבנית אך לא פחדתי. בין שאר ההכנות חפפתי את שערי, ניקיתי את אוזניי וצחצחתי את שיניי. כשהייתי מוכנה לחצתי על כפתור האינטרקום. עמדתי שם לבושה חלוק רחצה רך ולרגליי כפכפי רחצה, והמתנתי. הבטתי בעצמי בראי וחשבתי לעצמי, "מה עושה נערה רפורמית נחמדה במקום כזה?" נשמעה נקישה בדלת ואמרתי לה להיכנס. היא שוב עברה על רשימה של כל הדברים שעליי היה לעשות ועברתי את המבחן בהצטיינות. היא בדקה את כתפיי לראות אם יש עליהן שערות שנשרו ובדקה את ציפורני ידיי ורגלי, ולאחר מכן הובילה אותי לחדר שבו הייתה הבריכה. היא החזיקה את חלוק הרחצה בעודי משילה אותו מעליי והסבירה לי שהיא תסתכל היישר קדימה ולא עליי. ירדתי במדרגות לתוך המים החמים וטבלתי במים כפי שהיא הנחתה אותי לעשות. אמרתי את התפילה וטבלתי שוב פעמיים. בכל פעם שיצאתי שמעתי אותה אומרת "כשר". לאחר מכן היא הלכה והשאירה אותי לבדי, לומר את תפילותיי האישיות.

כשהייתי לבד בחדר צפתי במים והבטתי מעלה לתמונה היפה של השמים הכחולים עם העננים. חשבתי על כל הנשים במשפחתי שהלכו למקווה כל חודש, וכן על הנשים בכל רחבי העולם שהולכות בכל חודש, ולאלה שהולכות למקווה גם אם הדבר מסוכן עבורן או קשה. חשתי קשר אליהן. התפללתי לאלוקים את תפילתי האישית ובאי-רצון יצאתי מן המים.

כשחזרתי לחדר ההכנה התלבשתי וייבשתי את שערי. עצרתי מונית והלכתי הביתה. כשהתהלכתי בביתי עדיין יכולתי להריח את ניחוחות הסבון ומי הגשמים. אולי זה נשמע קלישאה, אך באמת הרגשתי שלווה ומחודשת, וחשתי נשית.

אני יודעת שהמקווה משרת מטרות רבות, אך אני מאמינה שאחת המטרות העיקריות של המקווה היא לקחת אותנו – נשים יהודיות, נשים לבעלים ואמהות לילדים – מתוך החיים העמוסים ומלאי החיפזון שלנו, ולעזור לנו לקחת זמן לעצמנו. זמן שבו אין פגישות שצריך ללכת אליהן, אין ילד שצריך לדאוג לו, אין כלים שצריך לשטוף ולא צריך לענות לטלפון. לפנק את עצמנו ולתת לעצמנו זמן להרהר ולהיות עם אלוקים, לבדנו.

וכן, אלך לשם שוב.