הנה סיפור על צדיק. כמובן שכדי להעריך סיפור כזה כיאות צריך שיהיה לנו קודם כל מושג כלשהו על מהותו של הצדיק.

הכול יודעים שהצדיקים הם אנשים קדושים שיש להם יכולות בלתי-רגילות ותובנה נבואית ממש. מה שרוב בני האדם אינם מעריכים כראוי הוא שיחידים כאלה אינם סתם מחוללי נסים שירדו אל האדמה בשביל לפתור את צרותיהם הכספיות, הרפואיות או החינוכיות של חסידיהם. במהותו הצדיק הוא רופא רוחני. הוא מסוגל לפענח את הגרעין הפנימי ביותר של נשמת האדם. בכוחו לראות את יכולותיה ואת חולשותיה, וחשוב מכול – את ה"תכלית", את המטרה שבשבילה הגיעה נשמה מסוימת לעולם הזה. מרגע שהוא משלים את האבחון, הצדיק מיישם את מה שנחוץ כדי להעניק לאותו אדם השראה ולסייע לו להגשים את משימת חייו שנועדה לו משמים, ותהא משימה זו אשר תהא.

הצדיק אינו מחליט במקום חסידיו. הוא אף לא משחרר אותם מאחריותם האישית ואינו פותר את בעיותיהם. הוא שם לפניהם אתגרים ומכוון אותם להגשים את שליחותם בחיים, ואם לפעמים נדרשת שימת דגש מיוחד כדי להעביר את המסר, הצדיק יחולל נס או שניים רק בשביל להזיז את העניינים. הסיפור הבא הוא דוגמה לדרך שבה כמה מילים של צדיק עשויות לשנות את פני חייו של חסיד.

הרצאות ושחיקה

במשך שנים רבות הייתי מרצה בשבתון אמצע-החורף שנערך בשכונת קראון הייטס שבברוקלין, ניו יורק. אולם לפני שנים מספר התחלתי לחוש שחיקה. הדבר הגיע עד כדי כך שבקושי יכולתי לסבול את צליל קולי שלי. לא יכולתי לשאת עוד את הצורך להשיב שוב ושוב על אותן שאלות. נמאס לי.

זה היה המצב-רוח שלי כאשר הגעתי לקראון הייטס בדצמבר 1990 למה שחשבתי אז שתהיה הרצאתי האחרונה. בשעמום שלי נמהלה תחושת אשמה לא קטנה. הרבי מליובאוויטש עודד אותי להוסיף ולהרצות, וחששתי שמא הוא יתאכזב. החסידות איננה סבלנית מאוד כלפי מי שנוטשים את משמרתם. אולם לא היה מה לעשות. פשוט לא נשארו בי שום דיבורים או הרצאות. השקעתי שעות בניסיון למצוא פעילות הולמת שתוכל לשמש כתחליף להרצאות, אולם בינתיים לא מצאתי דבר.

כצפוי, ההרצאה שנשאתי באותו סוף-שבוע הייתה כישלון מוחלט. היא הייתה ארוכה מדי, בלתי-אחידה ונטולת השראה. שירת הברבור שלי הייתה בהחלט מזויפת, ונוסף על תחושות השעמום והאשמה חשתי כעת גם מדוכדך.

הרבי נהג לקבל אורחים בימי ראשון בבוקר. כל מי שרצה יכל לפגוש אותו ולקבל ממנו ברכה ודולר לצדקה. קהל המבקרים שבאו לראות את פני הרבי הגיע תמיד לאלפים, וההמתנה בתור הייתה ארוכה ולא נוחה. למרבה המזל הייתי, כאמור, במעמד של מרצה בשבתון, ואורחי השבתון והמשתתפים בו נכנסו ראשונים.

בגלל הרצאתי העלובה בלילה הקודם וכוונתי לפרוש ממעגל המרצים חשתי חשש גדול מן הרגיל לפגוש את הרבי. אף על פי כן יצאתי בשעה המיועדת של אותו בוקר יום ראשון כדי להצטרף לקבוצת השבתון שהייתה אמורה ללכת אל הרבי בשעה 11:30.

בדרך פגשתי קבוצת אורחים משתתפי השבתון, והם בירכו אותי בבוקר טוב ושאלו אותי על ההרצאה הגרועה שנשאתי בליל אמש. הם אמרו שהנושא, אף שהיה מעניין, היה מורכב וקשה להבנה. הם רצו לדעת אם פרסמתי את הרעיונות הללו במקום כלשהו. כשהשבתי בשלילה הם שאלו לסיבת הדבר. אמרתי להם שלמעשה מטבעי אני מרצה ואינני מבטא עצמי היטב בכתיבה. הם לא יכלו להבין זאת. הם ידעו שכדי לשרוד בעולם האקדמי נדרשתי לכתוב הרבה והיטב. הסברתי שכתיבה מדעית שונה מהפרוזה של ההרצאה. ואכן, כתיבתי העילגת התאימה יפה לסגנון המונוטוני, היבש והפדנטי המאפיין כתבי עת אקדמיים.

כשהגענו למלון ניגשה אליי קבוצת אנשים נוספת כדי לשאול היכן הם יכולים למצוא כתבים שלי. כשאמרתי להם שאין כאלה, גם הם רצו לדעת מדוע אין. כך שהיה עליי לחזור שנית על ההסבר שלי.

עליתי ללובי שבו הייתי אמור להמתין ליציאתנו אל ה"770" (לשכתו המרכזית של הרבי שוכנת באיסטרן פארקוויי בברוקלין מס' 770). כמה תלמידי ישיבה שסייעו בפרויקט השבתון הגיעו ורצו לדעת היכן הם יכולים למצוא את ה"חומר" שלי. אמרתי להם שאין שום "חומר" מודפס. "למה לא?" בשלב הזה כבר התחלתי לאבד את סבלנותי. הסברתי להם בחריפות מסויימת שאינני סופר וכי מעולם לא הייתי סופר, וכי למעשה, אינני מסוגל לכתוב. "איך זה ייתכן, הרי אתה פרופסור, לא?" קמתי ויצאתי מהאולם.

לבסוף עזבה קבוצת השבתון ויצאה לפגישה עם הרבי. בדרך לשם צעדתי בצד בני-זוג שהציגו עצמם בפניי ורצו לדעת איפה אני כותב... ממש לא האמנתי. חייכתי אליהם, העמדתי פנים שלא שמעתי את השאלה והמשכתי ללכת.

כשהגענו ל-770 עברנו את המוני בני האדם הממתינים בתור ונכנסנו בעד דלת בקומת המרתף של הבניין. בעוד הטור שלנו זוחל קדימה החל לבי לפעום בחוזקה וחשתי יובש בפי.. ככלות הכול, המפגש עם הרבי איננו עניין של מה בכך. לפניי בתור היו הרב שמואל לו, ידיד מלונדון, ובנו, שהתארס זמן קצר לפני כן. כעת יכולתי לראות את הרב נותן דולר לרב לו ולבנו ואומר להם משהו. רגע לאחר מכן עמדתי בפניו.

אף שהפגישה עם הרבי אורכת רק כמה שניות, היא נמשכת רגעים ארוכים מאוד. במהלך רגעים יקרים מפז אלה הרבי מקדיש לך את מלוא תשומת לבו. חוץ ממך לא קיים בעולם דבר או אדם. הרבי הביט בי באהבה בל תשוער, נתן לי דולר ואיחל לי ברכה והצלחה.

התחלתי ללכת בדרכי החוצה, ולפתע אחז מזכירו של הרבי בשרוולי. הסתובבתי לעבר הרבי וראיתי שהוא מושיט לי דולר נוסף. כשלקחתי אותו, הרבי, בחיוך קטן ומלא משובה בעיניו, אמר לי: "הצלחה בכתיבה".

הייתי המום. כשעזבתי את הבניין, בנו של הרב לו, ששמע את הדברים שאמר לי הרבי, שאל: "יענקל, אתה סופר?"

"כן, מעכשיו", השבתי לו.