המלחמה בעיראק עומדת בראש החדשות כבר כמה שנים. ישנם התומכים במלחמה, ולעומתם חלק גדול מקהילות העולם וחלק גדל והולך באוכלוסיה האמריקנית מתנגדים לפלישה ה"בלתי צודקת" ול"כיבוש" של עיראק.

אינני מתיימר להביע בזאת דיעה בלתי מוסמכת בעניין, אך נדהמתי והתעודדתי במידה שווה מן התגובה שמלחמה זו יצרה בשני צידיה של המפה הפוליטית. לגביי, הויכוח הסובב סביב המלחמה הזו מדגיש עד כמה העולם שלנו השתנה בכיוון החיובי. הוא מייצג את השינוי המוחלט שעברנו למען אידיאל השלום וזכויות האדם.

בדורות הקודמים, מלך או מנהיג שהוביל את עמו למלחמה נחשב לגיבור. המשוררים שרו שירי הלל לכובש הפטריוטי שסיפח שטחים והגדיל את יוקרתה של המולדת. אף אחד לא שאל את אלכסנדר הגדול או את נפוליון מדוע הם הובילו את עמם לקרב! כיום, העולם התקדם לנקודה שבה כל העולם מכיר בכך שמלחמה היא דבר רע במהותו ובלתי רצוי – גם במקרים שלצערנו הדבר נחוץ. כיום אין ויכוח על כך שלפלוש למדינה סמוכה רק כדי להרחיב גבולות או משיקולים כספיים, זה דבר בלתי מתקבל על הדעת.

אז על מה הויכוח? האם מלחמת עיראק מוצדקת למען הגנת גבולותינו, שמירת השלום בעולם, ו/או שחרור העם העיראקי מכבלי שלטונו האכזרי של דיקטטור. האם המלחמה הזו מקדמת את כל המטרות הנאצלות הללו, או לא?

הצד האירוני של "ויכוח עיראק" הוא, שהוא בעצם מראה כמה אנחנו דווקא כן מסכימים על העקרונות הכרוכים בו; עד כמה שהמוסר הבסיסי עומד בלב הקונצנזוס של החברה. לדעתי, הויכוח הוא רק ביטוי בריא לנטיה האנושית הטבעית להיות בעלי דעות שונות בנוגע ליישום מטרה שהוסכם עליה.

שינוי פנומנלי זה בדעתנו על מלחמה ואלימות, הוא זה שהביא חופש למאות מיליוני אנשים – אנשים שרק לפני פחות מעשרים שנה חיו בפחד מתמיד תחת משטרים מדכאים, ועתה יש להם חופש דיבור, דת וזהות.

"ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (שמות י"ד, כ"א).

האם ה' באמת היה צריך רוח כדי לבקוע את הים? האם היתה זו באמת הרוח שהבקיעה את הים למשך הזמן הדרוש למיליוני גברים, נשים וילדים וכל מיטלטליהם כדי לעבור? אפילו אם היינו יכולים לדמיין רוח שהיא מספיק חזקה כדי להבקיע ים, האם היא תוכל גם לייבש את קרקעית הים הבוצית ולהפוך אותה לקרקע יציבה? יתרה מכך, לפי מסורת רבותינו, בהתבסס על הפסוק בתהילים: "לגוזר ים סוף לגזרים" – הים למעשה התחלק לשנים עשר פרוזדורים, פרוזדור אחד לכל שבט. איכשהו, קשה לחשוב שהרוח היתה כל-כך אינטליגנטית כדי להשלים מבצע מסובך שכזה!

הפרשן המפורסם רבי משה בן נחמן (הרמב"ן) (1194-1270) מסביר, שלקריעת ים סוף היה מעט מאד קשר עם הרוח המזרחית. הרוח היתה רק "תרגיל הסחה" שערך הבורא כדי לפתות את המצרים להיכנס אל המים, ושם לקבל את העונש המגיע להם. כשראו את הרוח אמרו המצרים: "קריעת ים סוף היא רק פלא טבע! אין זה מעשה אלוקים. הבה ונרדוף אחריהם"!

במבט לאחור היתה זו חשיבה אבסורדית. אך במחשבה שניה, אולי גם אנו מתנהגים כך, לפעמים.

כל שנה, בימים האחרונים של פסח, אנו מתמקדים על חלום שלמימושו אנו מחכים כבר כמעט אלפיים שנה. הציפייה הגיע לשיא בשנים האחרונות בעקבות הודעתו של הרבי מלובאוויטש, שכעת הוא עידן הגאולה, ועלינו להוסיף פעולות של חסד וטוב כדי להיות ראויים לקבל את פני הגואל. הרבי הצביע על מספר תופעות חובקות עולם, שהם סימנים ברורים שתהליך הגאולה אכן החל.

הצורה בה העולם מחבק את הערכים המוסריים של השלום היא דבר מדהים ובהחלט ניסי. השאלה היא רק כיצד אנו בוחרים להסביר את התופעה. האם זוהי הסנונית המבשרת על התקופה המובטחת של שלום עולמי, או שזו פשוט תוצאה של רוח חזקה...?