'נתיב'

ניתן היה לחשוב שמאחורי ההפגנות עומדים ארגונים יהודיים בארה"ב, אך בשנים האחרונות התברר כי היוזמה, הארגון והביצוע של המחאות הקולניות וההפגנות הפומביות היא של הממשלה בישראל. הגוף שהיה אחראי לכך בפועל היה "נתיב" - זרוע ממשלתית מקבילה ל"מוסד", שהייתה אחראית לעניינם של יהודי רוסיה. "נתיב" היווה למעשה המשך של "המוסד לעלייה ב'" שהקים שאול אביגור, שהיה אחראי על העלייה הלא חוקית בזמן הבריטים. בשנת 1956 קיבל אביגור על עצמו את המשימה לפתוח במערכה למען יהודי בריה"מ. החלק המרכזי ב"נתיב" פעל בתוך ברית המועצות ומחלקה בתוך נתיב שנקראה "בר" פעלה בחשאי ברחבי העולם למען יהודי רוסיה.

ל'נתיב'-'בר' היו בארצות הברית שני נציגים. האחד בוושינגטון, נחמיה לבנון, שהיה ממונה על הקשרים עם הממשל. השני הוא יורם דינשטיין שהיה מוצב בקונסוליה בניו-יורק, ולמעשה היה האחראי על פעילות "בר" בכל ארה"ב. השניים היו למעשה הרוח החיה מאחורי ההפגנות שנערכו ברחבי ארצות הברית למען יהודי רוסיה.

בספרו "הקוד: נתיב" סיפר נחמיה לבנון על קשריו עם הרבי במסגרת זו; יורם דינשטיין רואיין על-ידי הרב זושא וולף, מחבר הספר "דיעדושקא". להלן דבריהם:

יורם דינשטיין: "יצא הרצון מלפני הרבי לראות אותך"

בסוף 1968, זמן קצר לאחר חגי תשרי תשכ"ט, פנה אלי עמיתי צבי כספי, שהיה הקונסול האחראי לקשר עם הקהילה היהודית בניו-יורק, ושאל האם ארצה לבוא לפגישה עם הרבי מליובאוויטש. השבתי לו: זה התפקיד שלך ולא שלי, ואינני רואה סיבה לבוא. כעבור ימים אחדים, צבי חזר אלי בשנית ואמר: קיבלתי רמז שעליך לבוא אל הרבי. אני מציע לך לבוא שכן הרבי רוצה לדבר אתך, כך שאתה פשוט חייב להגיע.

עכשיו הסכמתי. נקבעה לי פגישה ליום חמישי, 16 בינואר, כ"ו טבת תשכ"ט, בשעה אחת עשרה בלילה. כספי אמר לי שכמחווה של רצון טוב מהרבי, קיבלתי שעה נוחה ביותר לפגישה. הוא הסיק מכך ש"יש כאן איזה רצון טוב מהרבי. יצא הרצון מלפני הרבי לראות אותך, וכנראה שיש סיבה טובה לפגישה הזו".

לפני שהלכתי לפגישה, ביקשתי מצבי שיבוא עמי אל הרבי. בעוד שאני לא הכרתי כלל את הרבי, צבי כבר הספיק להכירו. גם לא ידעתי איך נשמעת העברית בפי הרבי וחששתי לקושי בתקשורת ביני ובין הרבי. למעשה, החשש שלי התברר כחשש שווא כי הרבי דיבר עברית מושלמת. כך או כך, צבי הסכים להצטרף אלי.

שיחה בלתי רגילה

באנו אפוא יחד ל-770 באיסטערן פארקוויי בשעה היעודה. מזכירו של הרבי, הרב חדקוב שתיאם את הפגישה עם צבי, קיבל את פנינו בפתח הבניין, הכניס אותנו לחדרו של הרבי ומיד יצא. צבי הציג אותי בפני הרבי, ויותר לא השתתף כלל בשיחה.

בראשית השיחה אמרתי לרבי שאני מבקש שצבי כספי יישאר בפגישה, שמא ייווצרו בעיות של תרגום, הרבי הסכים אך הוא ביטל את החשש באומרו שהוא דובר חצי תריסר שפות. הרבי הוסיף וסיפר שהיה סטודנט בברלין והוא מדבר גרמנית, וכן למד בצרפת.

מכאן ואילך השיחה קלחה, כמעט שעה וחצי, בעניינם של יהודי רוסיה. הרבי ניגש ישר לעניין ואמר: אני מבין שאתה ממונה על עניינם של יהודי ברית המועצות. מה שלום שאול אביגור?

אני חייב לומר לך שהייתי המום. עד לאותו לילה, מעולם לא פגשתי בארצות-הברית רב שהכיר או ידע את השם שאול אביגור. רוב האנשים שאתם נפגשתי יצאו מהנחה שכעובד משרד החוץ אני כפוף למשרד החוץ ולא העלו בדעתם שאני בעצם חלק מזרוע של השירותים החשאיים. תפקידו של שאול אביגור לא היה גלוי, ובאותה תקופה החשאיות הייתה מוחלטת. איש לא ידע את שמו ואיש לא ידע מיהו. אבל עובדה שהרבי ידע את שמו ואת מעשיו. יש לי יסוד סביר להניח שהרבי אף נפגש עמו, אם כי לא ידוע לי בדיוק מתי והיכן.

הרבי המשיך: "אני מבין שאתה האיש של אביגור בארצות הברית. תן לי בבקשה הרצאה אודות מצב יהודי ברית המועצות כיום כפי שאתם רואים".

נתתי לרבי הרצאה בת כחצי שעה. הרבי הפסיק אותי מפעם לפעם בשאלות, וכל שאלה הדהימה אותי יותר מהשנייה. כבר בתחילת השיחה נוכחתי לראות שהרבי הוא משהו אחר לחלוטין מאשר בר-השיחה הממוצע שלי בארה"ב.

הייתה זו שיחה מסוג אחר לגמרי. לא קיימתי אף פעם שיחה ברמה כזו בארצות-הברית עם אף אדם. מפעם לפעם במסגרת תפקידי הייתי מרצה בקונסוליה בניו-יורק בפני הקונסולים, אך אף אחד לא ידע כלל להציג את השאלות הללו. היו אלו שאלות נוקבות ושאלות מעולות. ולמען האמת, לא לכל השאלות יכולתי לתת תשובה...

מחווה לסובייטים

לאחר שסיימתי את הרצאתי, הרבי אמר: שמעתי אותך, נתת הרצאה מאלפת, עכשיו אומר לך מה רציתי: דעתי שאתם צריכים כעת לעשות מחווה כלשהי לסובייטים בעניין ההפגנות.

הרבי אמר שלדעתו אנחנו צריכים לעשות מחווה לסובייטים ולהפסיק את ההפגנות לפרק זמן מסוים. הרבי הדגיש שהוא לא מבקש להפסיק את ההפגנות לחלוטין אלא לפרק זמן מוגבל, והוא מצפה שבתמורה הסובייטים יעשו מחווה מצידם. הוא מאמין שהמחווה הנגדית תבוא, ואנו נזכה השנה לכמה אלפי עולים. בעוד שאני דיווחתי רק על כמה מאות עולים שיצאו עד אז, הרבי אפילו נקב במספר ואמר שלדעתו, אם תהיה הפוגה בהפגנות, הסובייטים יאפשרו לחמשת אלפים יהודים לצאת בקרוב.

הרבי פירט את הצעתו ואמר: חג הפסח מתקרב וחשוב מאד לוודא שהסובייטים יאפשרו העברה של מצות, הגדות וסידורים ליהודי רוסיה וזה לא הזמן להכעיס את רוסיה. והיה אם ניווכח שהסובייטים לא נותנים מחווה נגדית, שלקראת שבועות נחזור להפגנות. הרבי אמר לי: הרי ממילא לא עורכים הפגנות גדולות בחג הפסח וההפגנות המרכזיות נערכות בשמחת תורה, אם כן, יש בידינו מספיק זמן לראות איך הסובייטים יגיבו, ובינתיים אפשר להוריד את המתח. הרבי סיכם את דבריו במילים: "זאת בקשתי מממשלת ישראל".

הייתי כן עם הרבי ואמרתי שהצעתו לא נראית לי, וקשה לי להאמין ששאול יסכים לכך. הרי עד שהגענו לאן שהגענו, התייגענו הרבה מאוד. וקשה פתאום להפסיק את הכל ולקוות שהצד השני יתן לנו תמורה.

בסיכום אמרתי לרבי: כפי שאתה בטח יודע, אני נמצא כאן כנציג המדינה. אדווח על תוכנה המלא של השיחה לממונה עלי שאול אביגור. ואין ספק שהצעתך תזכה להתייחסות בכל הרצינות הראויה.

הוספתי ואמרתי: כיוון שהבקשה מגיעה ממך, אני מניח ששאול אביגור לא ייתן לי תשובה מיידית, אלא יתייעץ עם הממונים עליו, אם כי אינני יודע עם מי אביגור ייפגש. הרבי חייך ואמר: אני יודע מי הבוס אצלכם...

שאלתי את הרבי מה יהיו דרכי התקשורת בינינו. הרבי ענה שהקשר יתנהל באמצעות הרב חדקוב. כך הסתימה הפגישה ונפרדתי מהרבי לשלום.

מברק "סודי ביותר"

למחרת בבוקר דיווחתי על תוכן הפגישה לקונסול הכללי בניו-יורק רחבעם עמיר. במהלך היום תמללתי את המפגש ושלחתי את התמליל ל"נתיב" בארץ במברק בסיווג "סודי ביותר - לממוען בלבד", עבור שאול אביגור. כעבור זמן קצר קיבלתי תשובה שבעקבות פניית הרבי תתקיים התייעצות.

ברור לי ששאול לא היה הולך עם הצעה כזו לראש הממשלה, אלמלא היו הדברים באים מבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש. אם הייתי שולח מברק שכזה בשם כל גורם אחר, ברור שעוד באותו יום שאול היה מחזיר אותי ארצה אבל היה ברור שלהצעת הרבי הוא יתייחס בצורה אחרת.

מעבר להערכה שרחשו בישראל אל הרבי, ידענו שבכל הקשור ליהדות רוסיה לרבי יש יתרון עלינו. כזכור, השגרירות הישראלית שפעלה במוסקבה נסגרה בעקבות מלחמת ששת הימים. עד חודש יוני 1967, השגרירות (שבה שירת גם נחמיה לבנון עד שגירשו אותו) שימשה אמצעי דרכו הנציגים שלנו שהסתובבו בשטח העבירו לממשלת ישראל אינפורמציה רבה מאוד על מצב היהודים ברוסיה. ואילו כשסגרו את השגרירות נסתם במידה רבה המקור המרכזי של המידע שלנו. מכאן ואילך המידע בישראל אודות יהודי רוסיה היה מקוטע וחלקי, והתקבל מדיווחים של תיירים, שאי אפשר לסמוך עליהם יותר מדי, וגם ההתרשמות שלהם בדרך כלל מטעה. גם דיווחים של דיפלומטים מארצות אחרות לא היו מהימנים דיים, שכן הם לא התעניינו במיוחד במצב היהודים. לא ניתן היה להתבסס גם על דיווחים עיתונאיים, כי גם הם לא ראו בזה את הנושא המרכזי שלהם. אפילו מאוחר יותר, כשהתחיל גל העלייה והתקבל מידע מהעולים, המידע היה לוקה בחסר שהרי לעולה מריגה אין מושג מה קורה במוסקבה, ולהיפך.

לרבי מליובאוויטש, לעומת זאת, היתה רשת שלימה בתוך בריה"מ. שיערנו אפוא שמישהו בתוך הרשת הזו יצר קשר עם השלטונות, והם העבירו לו את ההצעה מתוך ידיעה שמדובר בשליח מוסמך. לכן, ב"נתיב" הגיעו למסקנה שהרבי עצמו, או הנציג שלו, כבר רמז לרוסים שיש על מה לדבר.

כעבור שבוע ימים התקשר הרב חדקוב לקונסוליה ושאל אותי אם כבר התקבלה התשובה. השבתי לו שטרם נתקבלה תשובה, ובאם תוך יומיים גם לא תגיע התשובה, אשלח לארץ מברק נוסף. הדגשתי בפני הרב חדקוב שיהיה סמוך ובטוח, וביקשתי שיאמר זאת לרבי, שהמברק הראשון ממני יצא בזמן, ואין ספק שקראו אותו. אם התשובה מתעכבת, הוספתי, זה רק מפני שדנים בנושא ברצינות המתבקשת.

התשובה הגיעה כעבור שבועיים, וכפי שצפיתי - היא הייתה שלילית. ראשי "נתיב" בישראל ביקשו שנסביר לרבי שאי אפשר לקבל את בקשתו, שכן ברגע שנפסיק עם הפעילות, ולו לפרק זמן קצר, כבר לא יהיה כל כך פשוט להתחיל בכך פעם נוספת. שנית, מה נאמר לכל הארגונים היהודיים שהיו שותפים לפעילותינו כשישאלו מה פשר הביטול. פרט לכך, לממשלה בישראל היה חוסר אמון מוחלט בצד הסובייטי. כל הסיבות הללו חברו יחד למתן תשובה שלילית להצעה של הרבי.

טלפנתי אפוא לוושינגטון לנחמיה לבנון, שקיבל ממני כל הזמן דיווח שוטף על מהלך העניינים, וביקשתי ממנו שיבוא יחד עמי אל הרבי.

נחמיה הסכים. התקשרתי לרב חדקוב, אמרתי לו שיש תשובה ועמיתי מוושינגטון מצטרף לפגישה. חדקוב קבע לנו פגישה ליום הראשון הקרוב, התשיעי לפברואר, שוב לשעה 11 בלילה.

"לא מבטלים פגישה עם הרבי"!

מה עושה האלוקים? במוצאי שבת החלה סופת שלג שכמוה יש בצפון-מזרח ארה"ב פעם בשלוש שנים. הסופה שיתקה את כל התחבורה. שדות התעופה והרכבות התחתיות נסגרו והתנועה על הכבישים התנהלה בקושי. ביום ראשון הייתי בקשר עם נחמיה, והבנו שאין סיכוי שהוא יגיע מוושינגטון במשך היום. מיהרתי אפוא להתקשר אל הרב חדקוב להודיע לו על ביטול הפגישה. אמרתי לו: כידוע לך, עמיתי צריך להגיע היום מוושינגטון, וכיוון שעקב הסופה הוא לא יכול להגיע, נצטרך לקבוע מועד אחר לפגישה....

נחמיה לבנון על היחידות השניה: חדרנו לעולם מיוחד

"הפעם הקדמנו לבוא. בחדר ההמתנה אחזה בנו כבר מן הרגע הראשון תחושה שחדרנו לעולם מיוחד במינו שטרם התוודענו לשכמותו. עולם שהיה מעין צירוף בלתי מציאותי של ערפילי העבר היהודי בעיירות מזרח אירופה לבין היעילות והדינאמיות האמריקנית, לרבות התקשורת ויחסי הציבור השולטים בחברה המודרנית.

"לא השתעממנו. המקום - חדר עבודה מרווח של מזכירי הרבי, שימש גם חדר המתנה. קהל רב של מבקרים שנכנסו ויצאו ולמעשה לא הותירו למזכיר דקה פנויה. ואיזה קהל הגיע. מחילופי הדברים שקלטנו הצטיירה תמונה מדהימה. האחד הגיע מתוניס וביקש לדווח לרבי על תלמוד תורה שלדבריו החל כבר לפעול. השני סיפר על ישיבה באיסטנבול ואילו השלישי הביא בשורת החדר בבלגרד. היה גם שליח הרבי שדיווח מקאבול שבאפגניסטן. כמדומני על הקמת מקווה. מבקר אחד לבוש חליפה מהודרת, איש עסקים בעל-שם מסינסינטי, היה מאושר לשמוע מפי המזכיר שהרבי יואיל לראותו בקרוב...

"מהשיחות האקראיות שקלטנו ומהשיחות שניהלנו עם המבקרים שהמתינו לתורם אצל המזכיר, נוצר הרושם שנמצאנו במטה המבצעים של ארגון ענקי החובק זרועות עולם. בארונות הספרים יכולנו למנות פרסומי חב"ד בכעשר שפות.

יורם דינשטיין: הרבי דיבר על ה'גזר'

כשהגיע תורנו, נכנסנו לרבי ובישרנו לו את הבשורה השלילית. הרבי היה מאוד לא מרוצה מתשובתנו. וכאן יש לציין שהדינאמיקה הייתה שונה. אילו הייתי מגיע לבד אני משער שהפגישה הייתה נמשכת רבע שעה בלבד, שכן הייתי מדווח רק על התשובה ותו לא. אך כיוון שגם נחמיה הגיע לפגישה ועמו הרבי טרם נפגש, ניסה הרבי לשכנע מחדש מדוע לדעתו גישתו נכונה ואנחנו נתחרט על המשך ההפגנות. הרבי אמר שיש פה הזדמנות מיוחדת, ולדעתו במידה רבה של ביטחון, והוא מחכה לכחמשת אלפים יהודים שיצאו מרוסיה אם רק נשכיל לעשות הפוגה בהפגנות.

מבחינתי, הרבי התאכזב הרבה יותר ממה שציפינו. הרי לא נתתי לרבי סיבה לחשוב שהצעתו תתקבל, אבל הרבי לקח את זה קשה וכואב. היה ברור לרבי שלא לי ולא לנחמיה יש את הסמכות לקבל החלטה בנושא. הבאנו לו דבר בשם אומרו, החלטה שמגיעה מראש הממשלה לוי אשכול בכבודו ובעצמו.

הרבי השתמש בלשון אלגורית, עשירה ומעניינת. הרבי ניסה לשכנע, לא כל כך אותנו, אלא את מי שמעלינו. היה ברור לו שכשם שיצא מאתנו מברק מפורט על הפגישה הראשונה, כך יצא מברק על הפגישה השנייה. ולא רק מברק של שורה אחת: 'דיברנו', אלא מברק מפורט.

הרבי לא כל כך דיבר אתנו על ה'מקל', כמו על ה'גזר'. הרבי לא השמיע דברי איום שאם נמשיך בהפגנות אזי ה"סטרא אחרא" ישלחו את יהודי רוסיה לסיביר. הרבי חזר ואמר: אם אתם תעשו את המחווה, ותכריזו על הפסקת ההפגנות לפחות לזמן קצר, יש כל הסיכוי שתבוא המחווה הנגדית.

הרבי אמר שהוא מצטער על התשובה השלילית שהבאנו, והוא מקווה שעוד יצא לנו להיפגש ולעבוד ביחד. הוא ביקש למסור שוב, שהוא חושש שהממשלה תתחרט על ההחלטה הזו, וזה המסר שהוא מבקש שנעביר לממשלה.

בסך הכל, למרות הוויכוח החריף למדי, הפגישה הסתיימה בכבוד ובהערכה הדדית. לפני שיצאנו, סיכמנו שנישאר בקשר.

חזרנו לקונסוליה ולמחרת דיווחנו לישראל על תוכן השיחה.

עשרה ימים לאחר הפגישה השנייה, ב26 בפברואר, נפטר ראש הממשלה לוי אשכול, וגולדה מאיר התמנתה לראש הממשלה. ייתכן, שאילו אשכול היה בין החיים, ושאול היה ניגש אליו ומציג לו מחדש את העמדה של הרבי, ואם עוד מישהו היה מדבר עם אשכול בנושא, משהו בגישת הממשלה היה משתנה אבל למעשה זה לא קרה.