התלמוד (ערכין, ט"ו,ב') מתאר את השפעת לשון הרע כפוגעת בשלושה גורמים: היא פוגעת בדרגה הרוחנית של האדם המספר לשון הרע, באדם המאזין, ובזה שעליו מדובר.

בסדר, אני יכול להבין כיצד רכילות, השמצה והוצאת דיבה יכולות להיות בעלות השפעה רוחנית מזיקה על המרכל. כמו כן ניתן להבין שהנאה משמיעת מגרעותיהם של אחרים שמה ללעג את אופיו של השומע ומבטלת את רגישותו. אולם, מה חטא נשוא הרכילות, המסכן, שדקרו אותו בגבו?

המילים הן בעלות השפעה על המציאות ויכולים לשנותה.

המילה הראשונה בפרשת השבוע, ולמעשה שם הפרשה כולה הוא: "אמור" – דבר.

דיבור הוא תהליך של גילוי מידע, מסירת מידע מילולית, שלפני כן לא היה ידוע. תהליך זה של חשיפת ישותנו הפנימית על ידי ביטוי של מחשבותינו, מקביל להשפעה שיש לנו על אחרים, אפילו רק מן הדיבור עליהם.

דיבור חיובי על אחרים אכן גורם ומשפיע שיפעלו באופן חיובי

הרמב"ם מגדיר שני מאפייינים של אדם טוב ומוסרי: א) אי היכולת להבחין בתכונות רעות אצל הזולת; ב) הנחישות המוחלטת לתאר אחרים באופן חיובי בלבד (הלכות דעות לרמב"ם, פרק ה').

ההשקפה החסידית מסבירה, שלא מדובר כאן ברמאות עצמית. אין זו המקבילה היהודית של הדמות הנבערת ביצירה Candide של Voltair שמאמינה ש"זוהי התוצאה הטובה ביותר האפשרית בעולם הטוב ביותר האפשרי" אפילו אם הוכח ההיפך. אלא שדיבור חיובי על אחרים אכן גורם ומשפיע שיפעלו באופן חיובי. כשאנו מייחסים נימוקים חיוביים להתנהגות שלילית, אנו מפתחים את הטוב המולד הנמצא בנפש האדם, שהיה סמוי עד עתה, ומביאים לכך שה"נבואה תגשים את עצמה".

מהות האדם היא מסה של רגשות בלתי מוגשמים הסותרים זה את זה. צעד בכיוון החיובי יהיה אם תעיר את יכולותיו החיוביות הרדומות של מישהו, והתוצאה עשויה להיות יוצאת מן הכלל. לעומת זאת, רכילות עלולה לגרום לתוצאות הפוכות. נשוא השיחה יתכן ואינו נוכח במשך דיון הדיבה וההשמצה, יתכן והוא לעולם לא ישמע על כך, אולם התוצאה הבלתי נעימה תעורר את התכונות הבסיסיות שלו ותהיה בעלת השלכות שליליות בלתי נמנעות.

כך, המסקנה האמיתית מפרשת השבוע הזה היא "דַבֵּר"! דבר חיובי על אחרים, תן למילותיך להשפיע על העולם, ותן לאחרים להיות מושפעים ממילותיך ולהגשים את אמונתך בהם.