נהיינו גיבורים בעל כורחנו.

אני גר עם משפחתי בלוד, וביממה האחרונה קיבלתי הודעות מכל העולם. "ליבנו איתכם, חושבים עליכם כל הזמן". יש לי בני משפחה בשליחות באירופה, שלפני כמה שנים התחוללה מלחמת אזרחים בעיר שלהם. הם כתבו לי הבוקר: "אנחנו יודעים מה זו עיר במלחמה. הדיווחים על מה שקורה אצלכם הקפיצו אותנו. דואגים לכם".

ההתעניינות והדאגה נותנות כוח לעבור את הימים הקשים האלה – והם קשים. בחצי לב לפחד מהאש שעלולה לנחות עלינו מהשמים, ובחצי השני להתגונן מאימת מהפרעות ברחוב. והאמת הכואבת היא שאלה שתי תמונות של אותו סיפור: זו מלחמה שליבה היא שנאה יוקדת ליהודי באשר הוא יהודי.

סבא שלי שהגיע לכאן מגרמניה הנאצית, סבתא שלי שהגיעה לכאן מברית המועצות הקומוניסטית, וגם סבא וסבתא שלי שגדלו בירושלים של המאה שעברה – לא חלמו שגם היום בארץ ישראל נצטרך להגיף את התריסים ולהסתגר בבית בגלל הפחד מהשכנים שלנו, בגלל שאנחנו יהודים. אני לא חלמתי שאראה איך באישון לילה מחלצים מבית הכנסת שבו אני מתפלל את ספרי התורה, שלא יוצתו באש אנטישמית. כמה כואב, כמה מזעזע.

בעיניי, זה מזכיר לנו את מה שאולי רצינו לשכוח. ששנאת היהודים לא הלכה לשום מקום, גם לא בארץ ישראל. נקמה אלימה היא לא דרכנו, ומי שאחראים על הביטחון שלנו צריכים לעשות את עבודתם בנחישות ובעוצמה. התשובה שלי עתיקה לפחות כמו האנטישמיות: לחזק עוד יותר את הגאווה היהודית, לשמוח בתורה וביהדות שלנו, וגם להודות להשם על הזכות לחיות כיהודים בארץ הקודש ולהשתדל להיות ראויים לזה.

כולנו גיבורים עכשיו, ויש לנו את הכוח לצאת מזה חזקים יותר.

שבת שלום וחג שמח,

שלום בלוי, לוד