בדלפק של הצ'ק-אין יש שני טיפוסים. יש את אלה של החלון, ואלה שמבקשים דווקא מעבר. אני מאנשי החלון. זה יותר נוח לי.

פעם, כשהגעתי מאוחר לטיסה, לא נשאר לי חלון. וגם לא מעבר. אז אחרי שהנחתי את החפצים ובאתי להתיישב במקומי, חשבתי שחבל שנתקעתי עם המקום הפחות נוח ושפעם הבאה אשתדל להקדים.

לא יודע למה, אולי הפנים שלי גילו מה חשבתי ואולי לא שמתי לב שאני חושב גם דרך הפה, אבל שכני החביב לטיסה, זה שקיבל את החלון, שאל אותי "רוצה להחליף איתי מקום?" ואני, איך לא, עניתי בחגיגיות שבהחלט כן ואם הייתי יכול זה מה שהייתי בוחר מלכתחילה.

התיישבנו מרוצים, אני במקומו והוא במקומי. אחרי שכבר נעשינו ידידים וגם התברר לי שהוא מהראשונים שהגיעו לטיסה, ניסיתי להבין למה לא בחר את המקום שלי שהיה עדיין פנוי. "אני מעדיף חלון" אמר, ורק בלבל אותי יותר. "אז מה קרה הפעם?" הסתקרנתי. "אה" הוא ענה "פשוט ראיתי שאתה מעדיף את החלון".

ופתאום הבנתי שהוא בכלל וויתר לי על המקום שלו מבלי שארגיש בכך. אבל הבנתי עוד משהו, הרבה יותר מרגש, הוא נתן לי את המקום מאותה סיבה שהוא בחר אותו מראש עבור עצמו, כי זה מקום יותר נוח.

למילים "ואהבת לרעך כמוך" יש גם פירושים עמוקים (שאפשר לשמוע עליהם כאן) אבל הפירוש הפשוט הוא לדאוג למישהו אחר מאותה סיבה שאני דואג לעצמי, לא בשביל לשמור על חברויות ולא כדי לזכות בעולם הבא, אלא כדי שיהיה לו טוב ונעים. בדיוק כמו שאני רוצה שיהיה לי.

שבת שלום,

הרב שמואל רסקין