ביום שני בבוקר (שעון ארה"ב), נכנס רוצח חסר לב לאולם הרצאות של האוניברסיטה "וירג'יניה טק", נעל את דלתותיו בשלשלאות והחל לירות לכל עבר. סטודנטים רבים נמלטו מהזירה; אחרים לא הספיקו. לאחר שהרוצח השפל ירה בעצמו והתאבד, התגלתה תמונה מחרידה: 32 חיים שנגדעו בחטף. 32 קרבנות, חלקם עם עבר מפואר וחלקם עם עתיד מזהיר הצפוי להם. 32 משפחות שהתעוררו למציאות מרה של שכול ואובדן.

אזרחי העולם עקבו בתדהמה אחרי החדשות. כל מי שחיי אדם יקרים לו, הזדעזע מהקלות הבלתי נסבלת בה נערך טבח בקנה מידה כה גדול.

ערוצי החדשות הישראלים דיווחו אף הם בהרחבה על הנושא, וכדרכם חיפשו את ה"קשר הישראלי". (כאן ראוי לציין, כי כיהודים אנו מבכים אובדן של כל חיי אדם, באשר הוא אדם. עם זאת, ניתן להבין את מגמת הערוצים הישראלים לדווח על האירוע מנקודת מבט ישראלית.) בתחילה דווח כי "לכל הישראלים שלום". מאוחר יותר התברר כי היתה זו טעות. פרופסור ליביו ליברסקו, ניצול שואה ומרצה מוערך באוניברסיטה, מצא את מותו בטבח האכזרי.

תלמידיו של ליביו סיפרו כי הוא הקריב את עצמו, באקט הירואי, למען תלמידיו. כאשר נשמעו היריות מן המסדרון, הוא חסם את הדלת בגופו ובכך איפשר לתלמידים להימלט מן החלונות. היה זה המעשה האחרון של ליביו ליברסקו, יהי זכרו ברוך.

ליבנו ולב כל ישראל נמצא בימים אלו עם משפחות האבלים כולם ועם משפחת ליברסקו האבילה. מעשה הגבורה של האב והבעל, ייחרט לעד בספר הזהב של ההיסטוריה היהודית. אך, מה נוכל לומר להם בשעה קשה כזו? האם נוכל להביע במילים את הצער הרב, את השתתפותנו?

ובמקום שנגמרות המילים, שם אנו פונים אל המסורת היהודית, על-פיה אנו מנחמים את האבלים במילים הבאות:

"המקום ינחם אתכם, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".

הרבי כותב לאריק שרון

בשנת 1968, שנה אחת בלבד לאחר מלחמת ששת-הימים, בה התפרסם האלוף אריאל (אריק) שרון כגיבור בזכות נצחונותיו, חווה אריק טרגדיה אישית כאשר גור, בנו בן ה-11, נהרג מפליטת כדור מאקדח בו שיחק עם חברו.

ללא כל היכרות אישית מוקדמת, שלח לו הרבי מכתב ניחומין מאלף. במכתב זה, תוכל משפחת ליברסקו היקרה למצוא אף היא ניחומין.

הנוסח המסורתי והמקודש על ידי עשרות דורות, כותב הרבי, כולל את האבלים "בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". מדוע? מה הקשר בין האבלות הפרטית של המשפחה שזה עתה איבדה בעל-אבא-סבא אוהב, לבין "אבלי ציון וירושלים" הכואבים על חורבן בית המקדש?

משפט זה טומן בחובו שלושה רעיונות נפלאים:

השתתפות בצער. האבלות על ציון וירושלים משותפת לכל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם. אמנם הצער מורגש יותר אצל תושבי ירושלים הרואים את הכותל המערבי ואת בית המקדש בחורבנו; אך אצל כל היהודים גדול הכאב והצער. כך גם-כן באבל היחיד והמשפחה שזה עתה איבדו בעל-אבא-סבא: כל העם משתתפים בצערם, שהרי בסגנון חכמינו זכרונם לברכה, "כל בני ישראל הם קומה אחת שלימה".

הנחמה. אנו בטוחים שהשם יבנה את חרבות ציון וירושלים, יקבץ נדחי ישראל מכל קצוי תבל על-ידי משיח צדקנו, ויביאם ברנה לראות בשמחת ציון וירושלים. כך, אנו אומרים לאבלים, אנו בטוחים כי ה' יקיים את דברו, ויחיה את המתים בגאולה האמיתית והשלימה. כמה גדולה תהיה אז השמחה, כאשר הקרובים האבלים יפגשו שוב באהוביהם.

האובדן. ולסיום, אנו אומרים כי הרומאים והבבלים שהחריבו את ירושלים, החריבו רק את הבית הבנוי מעצים, אבנים, כסף וזהב, אך לא הצליחו להחריב את בית המקדש הפנימי שבתוך לבו של כל יהודי. המוות, אף הוא, יכול לשלוט רק בגופו של היהודי, אך לא בנשמתו הנצחית, שעלתה לעולם האמת. כל פעולה טובה שנוסיף אנו, תוסיף זכות ועונג לנשמה.

הבה נתפלל כולנו, שלא נזדקק להשתמש במשפט זה שוב. הבה נישא תפילה לבורא עולם עבור משפחת ליברסקו היקרה. הבה נבקש, כי המקום ינחם אותם, ואותנו כולנו – אבלי ציון וירושלים.

 

תנחומים למשפחת ליברסקו ניתן לשגר באמצעות "מערכת התגובות". אם ברצונכם לשגר את התנחומים למשפחה בלבד (ללא פרסום באתר), אנא ציינו זאת בגוף התגובה.