איך מפתחים בטחון עצמי? איך מתגברים על פחד, עצבנות וחרדה?

מבלי להיכנס לעבודות מחקר רציניות בפסיכולוגיה (מה גם שאינני מוסמך לעשות זאת בין כה וכה), הבה נראה אם נוכל למצוא כיוון מחשבה כלשהו בפרשת השבוע, פרשת שמיני.

הכל היה מוכן לפתיחה הרשמית של עבודת הקודש במשכן. שבועות של הכנות הגיעו לסיומן. עתה היה תורו של אהרון לגשת למזבח ולהתחיל בעבודת הקודש. אך אהרון לא התלהב. הוא עדיין הרגיש תחושה של בושה בגלל חלקו במעשה העגל. לכן קרא לו משה ואמר לו: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך" (ויקרא ט', ז'). אהרון עשה זאת והשלים את כל המטלות הדרושות. אך מה אמר לו משה כדי לשכך את פחדיו? כל מה שאמר היה: "בוא ועשה את תפקידך". הוא מעולם לא טיפל בתחושת האשמה של אהרון. הוא לא סייע לו לשכך את הדאגות.

אולי משה אמר: בוא ותתחיל לבצע, ואז יירגעו כל פחדיך. אין לך ביטחון עצמי? התחיל לבצע את עבודת הקודש ותראה שזה מתאים לך כמו כפפה ליד. נולדת להיות הכהן הגדול ולכאן אתה שייך.

משה אמר לאהרון, שאם הוא יתחיל לבצע את התפקיד שאליו נבחר, ההמשך יבוא בקלות. כמו שאומרים: התיאבון בא עם האוכל. גם אם אינך רעב, אם תתחיל לאכול, התיאבון יגיע. אני מניח שזו הסיבה מדוע המנה הראשונה בארוחה נקראת "מעורר תיאבון" (מתאבן). (ותסמכו על היהודים כשזה מגיע לאוכל).

ד"ר משה נתן ייעוץ פסיכולוגי שקול ומבוסס. הדרך הבדוקה לפיתוח ביטחון עצמי היא להתחיל לעשות את אותו הדבר שממנו אתם מפחדים. יתכן שלא כל אחד היה זורק את ילדו למים עמוקים על מנת ללמדו לשחות, אך בדרך כלל זה עובד. ישנם נואמים דגולים שהיו פעם פוחדים ממיקרופון, אפילו נוירוטים. כאשר חסר לנו ביטחון עצמי, התמודדות עם פחדים ופוביות יכולה להיות התרפיה הטובה ביותר. כך אנו מגלים שבסופו של דבר השד אינו נורא כל כך, ולמעשה אנו מסוגלים להסתדר הרבה יותר טוב מכפי שחשבנו. מתוך נסיונות כאלה גדל בטחוננו העצמי עד אשר אנו מרגישים נינוחים לחלוטין במשימתנו.

אני זוכר, כשהייתי רב צעיר ומתחיל, בוקר אחד הגיע הצלצול ממנו פחדתי. אשה, שהיתה צעירה יחסית, נפטרה. ידעתי שעלי ללכת למשפחה לנחם אותם, אבל תהיתי לעצמי מה לומר להם. האם יש לי תשובות לאנשים שזה עתה שכלו אשה ואם אהובה? האם אני יכול למלאות את תפקידו של האלוקים? לזמן מה הייתי כמו משותק והתעסקתי עם כל מיני דברים חשובים פחות. ידעתי מדוע. התחמקתי. זו היתה פשוט סחבת, משום שהרגשתי שאיני יכול לעמוד נוכח המטלה הבלתי נעימה הזו שאינני יודע כיצד לטפל בה.

לבסוף, הכרחתי את עצמי ללכת משום שידעתי שאני מוכרח. זה היה תפקידי והם חיכו לי. ולא תאמינו, הייתי מסוגל לעמוד מול המשפחה ולענות על שאלותיהם. ואז גיליתי שהם אפילו לא ציפו ממני כלל להניף איזה מטה קסם או להחיות את הנפטרת או לענות בשמו של אלוקים. הם פשוט הרגישו מנוחמים על ידי עצם נוכחותי והיו אסירי תודה שהייתי שם עבורם בשעת צרתם.

עבורי היה זה שיעור חשוב ביותר ונקודת התפתחות בעבודתי הרבנית. נוכחתי כי הניסיון הוא באמת המורה הטוב ביותר.

הייתי מסתכן ואומר שזה נכון לגבי כל אחד מאיתנו בחיים היהודיים. אנשים כה רבים אין להם חשק להיות מעורבים ולבצע יהדות בפועל. יותר מדי אנשים מרגישים שהם מאוימים ע"י היהדות, ומפני שהם לא מספיק בטוחים בעצמם לגבי סדר התפילה בבית הכנסת, הם פשוט מתחמקים ומפסידים. אני יכול להעיד שישנם מאות יהודים מכל גיל ושכבת אוכלוסיה שהיו במצב הזה ואחר כך החלו להגיע לבית הכנסת. תוך זמן לא רב הם הרגישו חלק ממשפחת בית הכנסת ולעולם לא התחרטו על כך. אבל אותו חלק רוחני וגורם סיפוק בחייהם לא היה קיים אצלם לולא עשו את הצעד האמיץ הראשון.

"בוא ועשה" אמר משה לאחיו ההססן והעניו. אהרון בא ועשה, והשאר, כמו שאומרים, שייך להיסטוריה.