מלחמה על שוויון זכויות לנשים יכולה להיות ספורט מדכא מאוד. לא משנה כמה נשים התקדמו לעמדות כוח, ולמרות כל סרטי הפעולה המתקדמים הללו שמטרתם להוכיח שנערות צנומות מסוגלות לשחק קראטה, להלום ולנגוח בדיוק כמו גברים, עדיין יש חוסר איזון חמור בעולמנו זה. זוהי המאה ה- 21 , שבה יש לנו תקשורת לווינית, רדיו XM ו- DVD, ועדיין נשים מקבלות שכר נמוך יותר מהגברים עבור אותה עבודה. בארצות אחרות נשים מוכות, מעונות ונכלאות שלא בצדק, והכל באישור ממשלותיהן וקהילותיהן.

כמובן, שבדיוק כמו שה- DVD שלי לפעמים מתקלקל, ההבטחות לקדמה חברתית לא תמיד מקוימות במציאות. כשאני חושבת על אי הצדק שנשים סבלו ממנו לאורך ההיסטוריה והקרבות שעדיין מתרחשים כיום באיזורים כמו אפריקה והמזרח התיכון, אני מרגישה שחייב להיות משהו מעבר לכל כל הסבר לוגי. הטכנולוגיה והמודרניזציה מכריזות ומבטיחות שוויון, אולם אפליה מינית ממשיכה להתקיים, כאילו התכונה של אי-צדק היא כל כך מושרשת במין האנושי שהכחדתה נראית בלתי אפשרית.

אני מבינה שזוהי מחשבה תבוסתנית, אך לא לגמרי בלתי מבוססת. ישנו היבט קדמוני למאבק לשוויון, כפי שאנו קוראים בפרשת בראשית (בראשית א-ו). עברו כמעט 6000 שנה מאז שאדם וחווה התריסו כנגד האלקים ואכלו מעץ הדעת ביום הראשון לחייהם עלי אדמות, אולם לסיפור שלהם יש עדיין השפעה לא טבעית על הפוליטיקה של המינים. דימוי האישה כאישה מפתה ממשיך להתקיים עד היום, ולא רק בתחום הדתי. חווה מהווה לעיתם קרובות נושא מרכזי באמנות, ספרות ומוסיקה. למרות שבזמן המודרני היא מתוארת פחות כבעלת השפעה נשית שלילית ויותר כסמל לגשר בין תמימות וניסיון, הסיפור שלה עדיין נשאר תקוע בתת המודע החברתי. בכל פעם שמתלוננים על אישה על כך שהובילה גבר למחשבות או התנהגות רעה, אנו חוזרים לעבר לתקופה של גן העדן. המחשבה העבריינית שאישה יכולה או להטריד גבר על ידי המראה שלה, זה גם כן תוצר לוואי של מנטליות זו. מוזר שדפוס מחשבה זה קיים גם בחברות לא-תנ"כיות. החוקים במדינות מוסלמיות רבות הדורשות מן הנשים לכסות עצמן מכף רגל ועד ראש מבוססות לחלוטין על הפחד מהשפעתה של אישה.

מעניין שגילומה של חווה כסמל לרמאות נשית קיים יותר בספרי התפילה הנוצריים מאשר במקורות היהדות – דבר שאולי קשור לפרשנות המסתעפת שביהדות לחטא הקדמון. לפי התורה, הסיפור של אדם וחווה הרבה יותר מורכב מאשר סיפור פשוט של "היא הובילה אותו לחטוא". חכמינו מסבירים, שהשם ציווה על האדם להעביר לחווה את המצווה כפי שנאמרה לו, אך אדם אמר לה שנאסר עליהם לגעת בעץ. בעשותו זאת הוא התכוון לתת לה סייג מפני האכילה, אך המידע הלא-נכון גרם לה להיות פגיעה לערמומיותו של הנחש, שפיתה אותה לחטא על ידי כך שקודם הוכיח לה ששום דבר לא קורה לה כאשר היא רק נוגעת בעץ. כך, לידתו של החטא הייתה לא רק הסיפור על אישה שמפתה גבר לחטוא; זה גם חוסר התקשורת הגברי-נשי הראשון בעולם, שהניח את הרקע להרבה הרבה אי-הבנות בעתיד. (שגיאה זו תוקנה לאחר מכן, לפני מתן תורה, כאשר השם ציווה על משה ללמד את החוקים לנשים תחילה).

אבל אפילו אם ניישב את העניין על ידי שנטיל את האשמה במידה שווה על שניהם, עדיין יש פה את עניין הקללות. אדם וחווה שניהם קיבלו עונשים על העבירה, המשפיעים על כל הגברים והנשים לדורי דורות, אך הקללות של חווה כללו את הבושה הנוספת של שעבוד. השם אמר: "והוא ישלוט בך", ואשקר אם לא אודה שבכל פעם שאני שומעת משפט זה אני רוצה להצהיר על עצמי כעובדת אלילים. אך יותר מצערת מן הקללה עצמה היא הדרך שבה משתמשים בה כדי להצדיק את השמירה על הסטטוס קוו של שליטת הגברים. לרוב אני שומעת את הטיעון הזה מפי גברים, אך גם נשים מושפעות ממנטאליות זו. הן טוענות שיחסים אלו שזורים בתוך המארג של הבריאה, כאילו הקיום עצמו ייפרם איכשהו אילו היינו שמים סוף לאי-שוויון בין המינים.

לא רק שנשים אלו סובלות ממנטליות של עבדים, הן גם פשוט לא רואות אמת אחת פשוטה: קללה אינו מצב חיובי או רצוי. למעשה, לתאר משהו כ"קללה" אומר בדיוק את ההפך – שזו לא הדרך שדברים צריכים להיות. גם העובדה שהשם הוא זה שאמר את הקללה אינה אומרת שהוא רוצה שנקבל אותה כעובדת חיים, לפחות לא במסורת היהודית. עם ישראל, למשל, נענש והוצרך לנדוד לאורך ההיסטוריה כזרים בארץ זרה, אבל אנחנו בהחלט לא גרשנו את עצמנו מארצות שונות רק כדי להגשים את העונש. למעשה, אנו מאמינים שה' רוצה שנעשה כל שביכולתנו כדי לצאת מהגלות.

כן, ה' הוריד את חווה למעמד חברתי נמוך יותר, ואמר שהיא תסבול כאבים בלדתה, אך זה לא אומר שיש כאן מצווה אלוקית שאישה צריכה לקבל פחות כסף עבור עבודתה או לסרב לקחת אפידורל בלידה. ה' אמר שזוהי קללה – משהו שלילי, המשקף את השינוי השלילי שהתרחש בבריאה עם החטא הקדמון. במילים אחרות, משהו שיש לשנותו.

להילחם באי שוויון, לעמוד על שלך, למרוד בשמרנות – זהו החומר שממנו עשויה היהדות. האלוקים אינו רוצה אומה שתקבל את קללותיה כשה מובל לטבח. לו היה כך, הוא לא היה בוחר ביהודים.