תוך זמן לא רב תכנן המן הערמומי עלילה, באמצעותה קיווה להשמיד את כל היהודים בכל מדינות המלך אחשוורוש, מאה עשרים ושבע מדינות, וביניהם אויבו המושבע: מרדכי.

המן לא בזבז זמן והכין רשימה ארוכה של האשמות שווא נגד היהודים. את הרשימה הוא בלל באמיתיות וחצאי אמיתויות כדי לקנות את אמונו של המלך.

המן טען בפני המלך שהעם הופך קצר-רוח, ויש להסיח את דעתו. "הזמן כעת בשל" אמר המן, "לענות את היהודים".

"אבל" אמר המלך בחשש, "יש להם אב גדול בשמים; אם אזיק להם, סוף מר יבוא עליי בדיוק כפי שאירע למלכים שקדמו לי".

"הסר דאגה מלבך: הם זנחו את אלוקיהם זמן רב. הוא לא יסייע להם" הרגיע אותו המן.

"אך אין ביניהם יהודים כאלו שעובדים אותו בלב שלם"? לא הרפה המלך.

"לא. איש לא טוב מחברו".

"אך אם נשמיד אותם, הדבר עלול להזיק לאינטרסים של הממלכה" טען המלך.

"הם מפוזרים ומפורדים בין כל העמים; איש לא יבחין בכך" השיב המן ללא היסוס.

המן המשיך לדבר סרה ביהודים: "הם לא מתערבים בנו: הם חיים עם עצמם, אוכלים ושותים עם עצמם, ולא נושאים את בנותינו; הם לא מועילים למדינה, ותמיד מוצאים לעצמם סיבות לימי מנוחה: שבת, פסח, שבועות, סוכות ועוד ועוד".

כששמע זאת ה', אמר: "רשע! מכיוון שדיברת סרה בחגים היהודיים, אתן להם חג נוסף, כשיחגגו את מפלתך"!

המן הציע למלך עשרת אלפים ככר כסף, כדי לכסות כל הפסד כספי העלול להיגרם כתוצאה מהשמדת היהודים. אך המלך חייך ואמר: "הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך".

כדי להראות את רצינותו, הוריד המלך את טבעת החותם מעל אצבעו והעניק אותה להמן האגגי. בכך הוא נתן לו שליטה מוחלטת.

להמן הרשע היתה כעת יד חופשית והוא יכל להנפיק צווים מלכותיים בעצמו. היהודים היו נתונים לגמרי לרחמיו. הוא היה מאושר.

הוא לא בזבז זמן כדי להוציא את תכניתו הרעה אל הפועל. הוא שלח לקרוא לסופרי המלך ללא דיחוי, וציווה עליהם להכין שתי פקודות מלכותיות עבור כל שגרירי המלך ומושליו בכל 127 המדינות.

הפקודה הראשונה היתה פקודה גלויה, בה נאמר לכל מושלי המדינות, לחמש את האוכלוסיה ביום השלושה עשר בחודש אדר ולהכין אותם לקרב. ביום זה, נאמר בפקודה, יהיה עליהם לערוך טבח ב"קבוצה מסויימת של אנשים בוגדניים". הפקודה השניה היתה חתומה וסודית, אותה אסור היה לפתוח לפני השלושה-עשר באדר, ובה נאמר מיהי קבוצה זו: היהודים.

בפקודה הסודית הופיעה הפקודה במילים ברורות. על כל אזרחי פרס להתקיף ולהרוג כל יהודי, מנער ועד זקן טף ונשים באשר הם בממלכה הפרסית.

שתי הפקודות נחתמו בחותם המלכותי, ונשלחו במהירות על-ידי רצים אל מושלי המדינות. הם נשאו את חותם המלך ומכיוון שכך לא ניתן היה לבטלם.

המן הרשע נקט כל אמצעי זהירות כדי לשמור את תכניתו בסוד. הוא רצה שהיהודים יופתעו לחלוטין, ולא יוכלו לנקוט אף אמצעי כדי להגן על עצמם. בהנאה מרושעת הוא חיכך את ידיו, ויצא מהארמון כדי להודיע לאשתו, זרש הרשעה, על המזימה הגאונית.

כשמרדכי, שעמד בשער המלך, הבחין בהבעת פניו הצוהלת של המן כשיצא מן הארמון, הוא נעשה מודאג. הוא פנה לשלושה ילדים שיצאו מן ה'חדר' (בית הספר היהודי) וביקש מהם לומר לו: מה הם למדו באותו יום?

אמר האחד: "אל תירא מפחד פתאום, ומשואת רשעים כי תבוא".

אמר השני: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל".

אמר השלישי: "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי, ואני אשא, ואני אסבול ואמלט".

אורו פניו של מרדכי, והוא חיבק באהבה את הילדים.

המן, שהיה עד למחזה, נעשה סקרן.

"מה אמרו לך הילדים, מרדכי, ששימח אותך כל-כך"? שאל.

"הם בישרו לי בשורות טובות, ברכה תבוא על ראשם; הם אמרו לי לא לירא מעלילות שווא..." השיב מרדכי בצהלת ניצחון.

המן השתולל מכעס. "בילדים היהודים אשלח יד לראשונה" הוא אמר לעצמו.