תשומת-הלב המיוחדת שקיבל המן מאסתר המלכה, שיכרה את חושיו. "אפילו המלכה מכירה בחשיבותי! מי ידמה לי ומי ישווה לי"! מצב-הרוח שלו נסק לשחקים.

אך כשיצא מהארמון וראה את מרדכי בשער המלך, והוא – כרגיל – לא כורע ולא משתחווה אליו, התעורר זעמו במלוא העוצמה. המן ניחם את עצמו במחשבה שהנקמה קרובה לבוא.

הוא מיהר לביתו וכינס את כל משפחתו וחכמיו. כשכולם התקבצו בביתו המפואר, הוא החל להתפאר בעושרו ובכוחו. "וכל זה איננו שוה לי, כשאני רואה את מרדכי יושב בשער המלך! אינני יכול לחכות לי"ג באדר"!

כשהוא מבקש מחכמיו וממשפחתו לחשוב על דרכים להיפטר ממרדכי השנאוי ללא דיחוי, הוא הזכיר להם:

"עליכם לחשוב על תכנית מקורית, כי אלוקיהם תמיד חולל ניסים עבור היהודים המסורים לו. לא נוכל לערוף את ראשו של מרדכי, כי פרעה ניסה להרוג את משה בחרב, אך צווארו הפך לאבן! גם להטביע אותו בים לא יהיה רעיון יעיל, כי היהודים פסעו בתוך הים בחרבה! אם ננקר את עיניו, בל נשכח מה עשה שמשון העיור לפלישתים! ואם נעלה אותו על המוקד, הרי רק לפני זמן לא רב ניצלו שלושת שרי נבוכדנצאר, חנניה, מישאל ועזריה, מן הכבשן ללא פגע. באופן אישי, הייתי שמח לראות את מרדכי נקרע לגזרים על-ידי אריות רעבים, אך כולנו יודעים שהנביא היהודי, דניאל, נכנס לתוך גוב האריות ויצא ללא כל פגע. במקומו, השליכו אל גוב האריות את מבקשי רעתו. כעת, אנשים חכמים, חשבו נא על רעיון מקורי, עליו לא חשב איש מעולם"!

שקט עמוק השתרר לרגע. כולם אימצו את מוחותיהם. לפתע, זרש, אשתו של המן שהיתה מפורסמת באכזריותה, קראה בהתלהבות:

"הבה ונתלה אותו! מעולם לא שמעתי על יהודי שניצל מן הגרדום. כעת, הבה ונכין עץ, חמישים אמה גובהו, ובבוקר בוא אל המלך ובקש ממנו רשות לתלות עליו את מרדכי. אני בטוחה שהמלך יסכים לבקשה קטנה שכזו! כך, תוכל לבוא בשמחה אל המלך למשתה"!

המן היה מאושר. הוא לא בזבז רגע בהכנת העץ, חמישים אמה גובהו, בחצר הבית הפרטי שלו.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך...

אותו לילה גורלי.

בלילה ההוא מהומה התחוללה בשמים. דמעותיהם ותפילותיהם של היהודים, שבאו מלב נשבר, התשובה הכנה והאמיתית בקעו רקיעים. המלאכים שאלו זה את זה בתדהמה: "האם ה' עומד להחריב את עולמו"?

איש לא ישן באותו הלילה. מרדכי והיהודים ניצלו את זמנם לתפילה ותחנונים לבורא עולם. אסתר עסקה בהכנת המשתה לאחשורוש והמן; המן הרשע היה עסוק בבניית הגרדום למרדכי. רק המלך אחשורוש ישן בשקט ובשלוה.

כשראה ה' את שינתו השלווה של אחשורוש, אמר למלאך גבריאל: "בניי נמצאים בסכנה נוראה, וטיפש זה ישן על מיטתו? לך והפרע את מנוחתו"!

לפתע התעורר המלך, ולא הצליח לשקוע שוב בשינה. חשד עמוק ניקר במוחו: מדוע הזמינה אסתר גם את המן למשתה היין? מה הם זוממים יחד? אחשורוש הסתובב מצד לצד, כשהוא לא מצליח להירגע. "בוודאי יש עבד נאמן בארמון שיזהיר אותי מפני סכנה אפשרית" חשב לעצמו, "אלא אם כן, לא שילמתי לו כגמולו"!

"שמשי"! קרא המלך. "הבא את ספר הזכרונות המלכותי, וקרא לפניי את האירועים האחרונים שהתרחשו בארמון! הזדרז"!

שמשי, בנו של המן, היה החצרן התורן במשמרת הלילה. הוא הביא את הספר ורצה לקרוא מתוכו, אך כשפתח את הספר נפלו עיניו על סיפור בגתן ותרש: כיצד הציל מרדכי את חיי המלך. שמשי מיהר לדפדף הלאה כדי שלא להזכיר למלך את הטובה שעשה עמו מרדכי, אך הדף כמו התרומם מעצמו. המלך נהיה חסר סבלנות ואמר: "מדוע אתה מדפדף שם שוב ושוב? קרא מיד, אל תתעכב"!

"קשה לי לקרוא" גמגם שמשי.

אך לפתע התחילו המילים לדבר בעצמם. ה' שלח את המלאך גבריאל, שהחל לקרוא את הסיפור מבלי להחסיר אף פרט. תוך כדי שהוא קורא, החלו עיניו של המלך להיעצם...

"בשנה השביעית לשלטון המלך המפורסם והחזק אחשורוש, יאריך ימים ושנים, נתפסו שני משרתים בוגדניים, בגתן ותרש הטרסיים, כשהם זוממים להתנקש בחייו של המלך המפורסם והגדול אחשורוש... מרדכי, ראש החצרנים הנאמן, שנבחר זמן לא רב קודם לכן לראש החצרנים, האזין לשיחה ודיווח זאת להוד מלכותה המלכה אסתר... המלכה סיפרה בפירוט את הסיפור למלך... שני הנוכלים נתפסו בשעת מעשה כשהם שמים רעל בגביע היין של המלך... הם התוודו שבמעשה שפל זה הם קיוו להפיל את האשמה על ראש מרדכי היהודי. בגתן ותרש נתלו על העץ... מרדכי היהודי, יבוא על שכרו בהקדם..."

המלאך קרא את הסיפור בקול מרגיע כל-כך, שהמלך שקע בשינה עמוקה בה ראה חלום מבעית.

בחלומו הוא ראה את המן עומד מעל לראשו, וחרב שלופה בידו. אחשורוש התעורר מזועזע. במסדרון נשמעו קול פסיעות.

"מי שם"? קרא המלך.

"המן" השיבו המשרתים.

"כנראה לא היה זה חלום שווא..." חשב המלך לעצמו. ואילו למשרתים הוא קרא: "יבוא המן"!

"המן, יועצי החכם, אמור נא לי: מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"?

ליבו של המן ניתר בחדווה.

"המלך רוצה להעניק לי כבוד" הוא חשב. "ואכן, מוטב מאוחר מלעולם לא". אך על פניו הוא עטה ארשת אדישות והשיב: "את האיש אשר המלך חפץ ביקרו, ילבישו את בגדי המלך; ישימו כתר מלכות לראשו, והוא ירכב ברחובות העיר על סוסו של המלך. השר החשוב ביותר ירוץ לפניו ויקרא בקול גדול: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"!...

"אכן נודע הדבר" חשב המלך. "בן הבליעל הזה אכן חומד את כתר המלוכה".

כשזיק ערמומי מרצד בעיניו, אמר המלך:

"הזדרז, המן! לך לעשות למרדכי ככל אשר דברת"! הדברים נפלו על המן כרעם ביום בהיר, והוא עמד המום.

"אל תעמוד בחוסר מעש"! נזף בו המלך בחוסר סבלנות. "הזדרז, ולך לעשות כל זה למרדכי"!

המן העמיד פני תם. "איזה מרדכי"? הוא שאל.

"מרדכי היהודי, כמובן"! השיב המלך.

"ישנם יהודים רבים בשם מרדכי" התלונן המן.

"כוונתי למרדכי העומד בשער המלך, כסיל שכמותך"!

"למרדכי היהודי"? קרא המן בדמעות. "הוא האויב הכי גדול שלי! עשרת אלפים ככר כסף אתן, ובלבד שלא אצטרך לכבד אותו בכבוד גדול כל-כך"!

"גם את הכסף תן לו. אך לך ועשה ככל אשר דיברת".

"אבל הוד מלכותך, מדוע להעניק כבוד גדול שכזה ליהודי"?

"חצוף"! קרא המלך. "הוא הציל את חיי! כעת הזדרז ועשה את פקודתי, אם חייך יקרים לך".