ב"ה

קוראים וקוראות יקרים,

כשקראתי את הפרשה, הרגשתי שהפסוקים מדברים גם עלינו.

התורה מספרת על יעקב שמתכונן למפגש עם עשיו אחיו, האח שרודף אחריו ורוצה להרוג אותו. יעקב במצוקה. הוא בנה שבט שלם, הוא הצליח כלכלית, והוא עומד לפני אסון. יעקב פונה לאלוקים ומתפלל (בראשית, פרק לב, פסוקים יא-יב): "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים".

ומה התפלאתי לגלות? כל כך הרבה פעמים הקדוש ברוך הוא מתגלה ליעקב. הוא מברך אותו, מבטיח לו ומנחה אותו. מלווה אותו לכל מקום. ודווקא כאן, דווקא עכשיו, כשיעקב על סף אסון ואולי אפילו השמדה – הקדוש ברוך הוא לא עונה לו. הוא לא אומר לו מה ואיך לעשות, אפילו לא נותן לו רמז. למה?

אני חושב שבשתיקה של אלוקים יש אמירה חזקה: את הבעיות עם עשיו אתה מסוגל לפתור בעצמך. כי אחים יודעים להסתדר, גם כשהם רבים.

הסיפור של עשיו ויעקב הסתיים בפרידה. כי עשיו היה רשע, שחי את השנאה. הוא היה מייסד האנטישמיות. אבל הסיפור שלנו צריך להיגמר אחרת: אנחנו, בתוכנו, לא "שני מחנות". אין בינינו "עשיו", אלא רק "אחי". כמו שכותב אדמו"ר הזקן בספר התניא (פרק לב): "אָב אֶחָד לְכֻּלָנָה, וְלָכֵן נִקְְרְאוּּ כָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים מַּמָשׁ, מִּצַד שֹׁרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה' אֶחָד".

ואת זה צריך לזכור: אם עשיו ויעקב התחבקו בסוף, גם אנחנו יכולים.

שבת שלום

שלום בלוי