ב"ה

קוראים וקוראות יקרים,

בשבוע שעבר למדתי מכם שיעור כפול.

שאלתי למה עם ישראל כל כך אוהב את רחל אימנו, וכתבתי שאולי זה בגלל הנכונות שלה לוותר לאחרים, ולשלם על זה מחירים אישיים לא פשוטים (מי שמעוניין, יכול לקרוא את הטור כאן). כדוגמה, סיפרתי על הוויתור האצילי של רחל לאחותה לאה, ש'גנבה' לה את יעקב, החתן המיועד – בעוד היא עצמה המתינה שבע שנים ארוכות עד החתונה.

בתוך שעה הוצפתי במבול של תגובות משלוש יבשות לפחות. טעית, כתבו לי. רחל לא המתינה שבע שנים, היא חיכתה בסך הכול שבעה ימים. בדקתי מיד בפסוקים, והבנתי שצדקו כל המגיבים. טעיתי.

וזה השיעור הראשון שקיבלתי מכם: לבדוק פעמיים. אפילו במשהו שהייתי בטוח שאני יודע 'בעל פה', בסיפורי התורה שאני זוכר עוד מהגן – טעיתי. מה שאומר שכל מילה צריך לבדוק.

והשיעור השני שלמדתי מכם? לדבר לא רק כשיש ביקורת. הטור על רחל אימנו עורר הכי הרבה תגובות עד עכשיו. למה? כי הייתה בו טעות... כשהכול טוב, אין לנו מה לומר; אבל כשיש בעיה, מיד אנחנו מצביעים ומבקרים. שלא תבינו לא נכון – אני שמח מאד על הביקורת, אבל לעצמי הבנתי שחשוב לשים לב ולומר תודה גם על המובן מאליו.

אז הנה: תודה לכם, קוראים ומגיבים, על הביקורת ותיקון הטעות. בזכותכם אשתדל יותר, בזכותכם אשים לב יותר לדברים הטובים שסביבי.

ולסיום, אי אפשר בלי לדרוש בשלומם של אחינו ואחיותינו שבדרום. ליבנו אתכם, ואנחנו מתפללים ומקווים שכולנו נזכה לחיות בארץ הקודש בשלום וללא פחד.

שבת שלום,

שלום בלוי