אשתי רחל ואני הגענו לדרום אפריקה במרץ 1976, שלושה חודשים לפני פרוץ המהומות בסווטו, האזור בשולי יוהנסבורג שבו התגוררה אוכלוסייה שחורה. המהומות שלימים יסמלו את תחילת הסוף של משטר האפרטהייד הגזעני.
באותה תקופה האפרטהייד היה בשיאו. על ספסלי הפארקים היו שלטים המציינים "ללבנים בלבד", היו אוטובוסים נפרדים, תורים נפרדים בסניף הדואר, דלפקים נפרדים בחנויות המשקאות. ישבנו על חבית חומר נפץ שעמדה להתפוצץ.
עם פרוץ המהומות המדינה הייתה כמרקחה. משפחות לבנות עזבו בהמוניהן. אנשים כאן לא היו מסוגלים להבין איך זוג צעיר עם שני ילדים קטנים עוברים לגור בדרום אפריקה כשכל האחרים עוזבים את המדינה. "אתם מטורפים?!", שאלו אותנו, "אתם לא מבינים שאנחנו יושבים על הר געש שעוד רגע מתפרץ?!"
הרבה מאלו שהיגרו למדינות אחרות טענו שהם עושים זאת מטעמים מוסריים, משום שלא ראוי לחיות במדינת אפרטהייד. אבל אני חושד ברובם שעזבו דווקא מתוך פחד. אף אחד לא ידע מה צופן העתיד לדרום אפריקה ומה יביאו אִתן רוחות השינוי שהחלו לנשב ברחבי היבשת. החשש היה כבד: האם גם אנו נלד בדרכן של מדינות אפריקאיות אחרות? האם גם אנו עומדים בפני הפיכה עקובה מדם עם מיליוני בני שבט הזולו צועדים ברחובות כשחניתות בידיהם?!
באותם הימים לא הייתה כמעט אף משפחה יהודית שלא התמודדה עם הדילמה הקשה של ההגירה. לעזוב או להישאר? – זו הייתה השאלה המרכזית בשיח היומיומי. למעשה, כל כך הרבה משפחות היגרו, שהקהילה היהודית החלה אט אט להיעלם. היה קשה לחשוב מה יהיה על כל בתי הספר היהודיים, בתי הכנסת, וכל שאר המוסדות המפוארים של הקהילה.
גם הרבנים כבר כמעט נכחדו מהאזור בעקבות המצב הפוליטי המעורער. רבנים ילידי דרום אפריקה בקושי היו מלכתחילה, ובמצב הנוכחי רבנים בריטים ואמריקאים לא חיפשו כאן משרות, כמובן, ורבנים שכבר היו חלק מהקהילה החלו לעזוב את משרותיהם.
דווקא בתקופה זו של אי וודאות, שלח הרבי מלובביץ' את תלמידיו לכהן כרבנים בקהילה. אנחנו היינו בין אותם שלוחים.
לנו הצעות אחרות למשרות שונות, אבל מבין כולם הרבי בחר עבורנו בהצעה שהגיש לנו ידידי הרב מנדל ליפסקר, שנשלח לכאן ארבע שנים לפנינו: לבוא ליוהנסבורג ולנהל את בית חב"ד הראשון שנפתח בדרום אפריקה, ביוביל, השכונה היהודית הגדולה ביותר באותה תקופה.
מעבר לשלוחים שהרבי בחר לשלוח לדרום אפריקה, התגובות הישירות שלו לפניות ששלחו לו כל כך הרבה יהודים מדרום אפריקה, היו אף יותר מעודדות. הרבי דחה לחלוטין את הרעיון לעזוב את המדינה. הוא אמר בבהירות ובהחלטיות שאסור לנו לפחד ועלינו להמשיך בעבודת הקודש שלנו. לחלק מהפונים הוא אפילו המליץ לחזור הנה אחרי שכבר עזבו!
הביטחון העקבי וההחלטי שהרבי הפגין התפשט כמו אש בשדה קוצים בכל רחבי המדינה. "הרבי" הפך למטבע לשון בכל בית יהודי בדרום אפריקה. גם אנשים שלא ראו את עצמם דתיים ולא לקחו חלק פעיל בחיי הקהילה קיבלו ביטחון והתפארו בכך שהם יהיו האחרונים לעזוב את המדינה. האמירה שנפוצה אז בין היהודים הייתה ש"אנחנו נכבה את האור בשדה התעופה של ג'אן סמוטס", כך נקרא אז שדה התעופה המרכזי של המדינה.
ביום הולדתו של הרבי בשנת 1977, ימים ספורים לפני פסח, קיים הרבי התוועדות עם הקהל שהתאסף לכבוד המאורע. גם אני נסעתי להשתתף באירוע. שם, התבקשתי על ידי הרב נחמן ברנהרד להציג בפני הרבי את מר אייב הופנשטיין, מי שהיה אז הקונסול בשגרירות דרום אפריקה בוושינגטון. אייב, טס במיוחד מוושינגטון לכבוד ההתוועדות, ובפרקי השירה בין השיחות של הרבי הספקנו לערוך סוג של היכרות בינינו.
אני זוכר היטב את המסר שהרבי הורה לו להעביר למנהיגים היהודים בדרום אפריקה: הקהילה לא צריכה לארוז ולעזוב, אלא להיפך, עליה להמשיך לבנות ולפתח בתי ספר יהודיים, בתי כנסת, ישיבות, מקוואות ועוד.
תחשבו על זה: בזמן שאחרים כבר תכננו מוזיאונים כדי להשאיר זכר סמלי לקהילה היהודית המתפוררת של דרום אפריקה, הרבי עודד את כולנו להישאר חזקים ולצפות לעתיד מזהיר. הוא היה משוכנע שהדרום אפריקאים, לבנים עם שחורים, יכולים לחיות בשלום ובשלווה ביחד.
בשנת 1979, בית הספר הקטן של חב"ד ביוביל, השכונה היהודית, כבר היה קטן מדי להכיל את כל התלמידים. מחירי הנדל"ן אז היו נמוכים וחב"ד החליטה לרכוש, במחיר מציאה, שטח רחב ידיים באחת מהשכונות הראשיות בצפון יוהנסבורג.
בקרן הפיתוח של מוסדות חב"ד סברו שזה יאפשר לבית הספר להתרחב ולהתפתח בצורה דרמטית בעתיד. אבל עסקני הקהילה, חברי מועצת החינוך ונציגי הסוכנות, לא אהבו את הרעיון. הם טענו שיהדות דרום אפריקה בנסיגה, ובעתיד לא יהיו לקהילה מספיק ילדים ומשאבים כלכליים כדי לתמוך בזרם נוסף של חינוך יהודי.
לא יכולנו להסכים עם העמדה שלהם. ובעקבות ההתעקשות שלנו הם החליטו לשגר לרבי מכתב ישיר וביקשו ממנו לרסן את הפעילות השגויה, לטענתם, של שלוחיו הסוררים...
הרבי הגיב להם במכתב ארוך שבו עודד את הנהגת הקהילה לעשות את המקסימום בשביל להפוך את מגמת ההידרדרות של מוסדות הקהילה. הוא שיבח את הקהילה היהודית החזקה והמסורתית של דרום אפריקה והדגיש גם את מערכת היחסים החמה שלה עם ישראל. דרך אגב, ציין גם כן כי קהילות יהודיות ברחבי העולם מילאו תפקיד חשוב בהשפעה על הממשלות שלהן לשמור על יחסים טובים עם מדינת ישראל, וכתב שגם הקהילה שלנו צריכה לפעול בכיוון הזה.
בשלוש הזדמנויות שונות, שלוחי חב"ד בדרום אפריקה ספגו ביקורת מלחיצה מצד הקהילה המפוחדת שתבעה מהם לדעת האם הרבי עדיין מאמין ובטוח בעתידם.
הפעם הראשונה הייתה באוגוסט 1985, כאשר הנשיא פיטר וילם בותה, נשא בדרבן את 'נאום הרוביקון' המפורסם שלו, שבו הפתיע לרעה את מתנגדי משטר האפרטהייד והעצים את ההתגוששות בין השלטון לתנועות ההתקוממות. לעולם לא אשכח כיצד בכל הזדמנות חזר אז הרבי שוב ושוב על עמדתו בתשובה קבועה בת שתי המילים: "לפלא השאלה!"; כלומר: ברור שהתחזית האופטימית שלי לגבי עתיד הקהילה בדרום אפריקה לא השתנתה. למעשה, הקול שהשמיע הרבי היה כמעט הקול היחיד של תקווה ואופטימיות באותן שנים קשות!
הפעם השנייה הייתה חמש שנים מאוחר יותר. הסנקציות נגד דרום אפריקה החריפו, הלחץ העולמי גבר ואלימות אזרחית גאתה ברחובות, ובסופו של דבר, בפברואר 1990, נשיא דרום אפריקה, דה-קלארק, הודיע על שחרורו של האסיר הפוליטי המפורסם ביותר בעולם, נלסון מנדלה. זה היה רגע היסטורי דרמטי, אך הוא הוליד גם חששות חדשים וחוסר ודאות: מה עכשיו צופן העתיד ליהודי דרום אפריקה?
ביום שחרורו של מנדלה מהכלא, הרב קופל בכר, רב חב"די מקומי, היה בביקור בניו יורק. ביום ראשון הוא עמד בתור לקבל דולר לצדקה וברכה מהרבי. לאחר שהרבי נתן לו את הדולר לצדקה, כשכבר היה בדרכו החוצה, קרא לו הרבי לחזור אליו והעביר לו את המסר הבא לקהילה שלנו: "תאמר להם שאין להם ממה לחשוש ושדרום אפריקה תהיה טובה ליהודים עד שיבוא המשיח!"
ארבע שנים אחר כך הפציע שחר של עידן חדש על שמי דרום אפריקה. נלסון מנדלה נבחר לנשיא בבחירות הארציות החופשיות וההוגנות הראשונות במדינה. תקווה חדשה התעוררה. אחד החברים הוותיקים בארגונים היהודיים שהיה בין אלו שהרתיעו אותנו מלרכוש את השטח לבית הספר החדש, התקשר אליי ואמר שלדעתו "עכשיו מתברר שהרבי צדק". אני חייכתי. מה עוד יכולתי לענות?...
אבל אז התרגש עלינו אתגר נוסף וקשה במיוחד שהיינו צריכים לעמוד בו. שיעור הפשיעה ההולך וגדל הפך לסיבה חדשה להגירה. לא רק רבים מהחברים שלי נהפכו לקורבנות פשע, גם אני בעצמי נחטפתי. למרבה האירוניה, זה קרה בזמן שהלכתי לנחם אבלים ב'שבעה' על אדם שנרצח...
אבל הרבה יותר מפחיד היה סיפור החטיפה של אשתי, רחל. החוטף שלה כיוון אליה את הנשק ולחץ על ההדק פעמיים מטווח אפס. באורח פלאי שום דבר לא קרה. חייה של אשתי היקרה ניצלו בנס משמיים! פעמיים.
וגם זה, כמובן לא שינה את האמונה שלנו בדבריו של הרבי. רבים תהו אז: כיצד יכול מישהו לומר לאנשים אחרים בביטחון לא לעזוב אזור סכנה כזה?! האם אין בכך חוסר אחריות וקלות דעת?! התשובה שלי על הטענה הזו הייתה פשוטה. אמרתי לכולם שאם אדם יושב בקצה השני של העולם ועונה על שאלות בסדר גודל כזה, הוא חייב להיות אחד משניים: או נביא או טיפש. ובכן, דבר אחד בטוח: האיש הענק והחכם והבלתי-רגיל הזה, טיפש הוא בוודאי לא...
בסופו של דבר, ההבטחה החד-משמעית של הרבי התקיימה במלואה. אמנם ההגירה גרמה לאובדן כמותי עצום ליהדות דרום אפריקה, למעשה כמחצית מבני הקהילה עזבו. הרבי לא התעלם מכך. הוא ציין שהוא לא הצליח לבלום לחלוטין את ההגירה מדרום אפריקה כפי שהיה רוצה. אבל הוא בוודאי היה מרוצה מכך שהצליח להציל את הקהילה ולשמור אותה יציבה, חיה ותוססת.
ומה באשר לבית הספר שלנו? כיום הוא מתגאה ביותר משש מאות תלמידים.
כמו במבט לאחור על עשרים ושש שנות קיומה של הדמוקרטיה בדרום אפריקה, בג' בתמוז השנה (ה-25 ביוני 2020), נציין את יום השנה העשרים ושישה של המנהיג היהודי הגדול של דורנו. כשמתבוננים על הקהילה שלנו כיום ומדמיינים כמה אחרת זה יכול היה להיות, השם ישמור – האם איננו חבים לרבי חוב נצחי עמוק של הכרת תודה?
אני אישית חושב שהחוב הזה קיים כבר מזמן.
הוסיפו תגובה