בס"ד
ללא קיצורי דרך: המסר הגדול של אברהם אבינו
בער'ל היה יהודי בטלן, שהסתובב מקיר לקיר ולא עשה דבר. הגיע הלילה הראשון של חנוכה ואשתו ביקשה ממנו ללכת אל השוק לקנות תבנית ביצים כדי להכין לביבות לכבוד החג. יצא הבטלן מהבית ולפתע ראה עגלה עם חסידים עומדת ברחוב. "לאן נוסעים"? "לרבי! חנוכה היום, נדליק את החנוכייה עם הרבי, נתוועד ונאמר לחיים". בתוך רגע הוא נדבק בהתלהבות של החברים והצטרף לנסיעה.
חנוכה אצל הרבי היה נפלא. בכל ערב הדליקו יחד את הנרות, הרבי אמר דברי תורה והחסידים התוועדו ושמחו. הימים חלפו במהירות, הגיע הערב האחרון של חנוכה ופתאום בער'ל נזכר: "אוי ווי, אשתי מחכה בבית לתבנית ביצים עברו הלביבות". מבוהל והיסטרי תפש עגלה וחזר אל העיר. הוא נחפז אל השוק, קנה תבנית ביצים ורץ בלי נשימה הביתה. אך מרוב חיפזון הוא החליק על המדרגות בכניסה וכל התבנית נפלה והתפוצצה.
כועס ונרגז הוא קם מתוך השלולית ואמר לאשתו: "את רואה, ביילה, ככה זה כשממהרים"...
פתגם יהודי-עיראקי אומר: "זריזות – חצי מזל". אדם שהתברך בתכונת הזריזות ועושה את המוטל עליו במהירות, בלי דחיינות – זכה בחצי הדרך אל ההצלחה.
דומה כי הביטוי הזה מתאים במיוחד לתאר את האישיות של אברהם אבינו: התורה מתארת אותו כאדם זריז, חרוץ, שרץ לעשות מיד את הצריך. אברהם אף פעם לא הלך, הוא תמיד רץ. כך למשל מספרת התורה אל הרגע שבו אברהם אבינו רואה מרחוק את שלוש המלאכים מתקרבים לביתו:
1/א. בראשית יח,א: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל.
אחרי שהם נכנסים אליו הביתה, הוא ממשיך לרוץ ולהכין להם את הסעודה בזריזות הכי גדולה.
1/ב. שם ו-ז: וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סולת לושי ועשו עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ... ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו.
אברהם לא רץ רק כדי לקיים מצווה חביבה כהכנסת אורחים, אלא אפילו כאשר עבר את הניסיון הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת והוא הצטווה על ידי ה' להעלות על המזבח את בנו יחידו אשר נולד אחרי מאה שנות המתנה, גם אז הוא מיהר לקיים את ציווי ה', כאילו מדובר בריצה לקחת סכום כסף מהבנק שהוא זכה בו בהגרלת הפיס.
1/ג. בראשית כב,ג: וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו.
כמובן, הזריזות וההתלהבות של אברהם מחייבת את כולנו, שהרי מעשה אבות סימן לבנים. ולכן נפסקה ההלכה בכל מצווה ש"זריזים מקדימים למצוות". לא מספיק לקיים את המצווה בתוך זמנה, שיכולה להיות עד שקיעת החמה, אלא עדיפות מיוחדת לקיימה בהקדם האפשרי, כמו אברהם אבינו.
1/ד. פסחים ד,א: כל היום כשר למילה, אלא שזריזים מקדימים למצוות. שנאמר: וישכם אברהם בבוקר.
ועל רקע ההקדמה הארוכה הזאת, עולה שאלה עצומה בפשט הכתובים, שאמורה להטריד כל אדם שלומד את הפסוקים הראשונים בפרשת וירא: לאחר שאברהם אבינו סיכן את עצמו לעבור ניתוח של ברית מילה בגיל 99 שנים. הוא זכה לביקור של אורח חשוב ביותר: הקב"ה בכבודו ובעצמו בא לקיים מצוות ביקור חולים ולהתעניין בשלומו של אברהם.
עד כאן זה בהחלט מרשים, אבל פרט אחד חשוב צד את העין: הגמרא כותבת כי אותו יום היה היום השלישי למילתו. הוי אומר שאברהם שכב בביתו יום אחד ואף אחד לא ביקרו, יום שני ואף אחד לא טרח לבקרו ורק ביום השלישי זכה לביקורו של הקב"ה.
וכל אחד שואל את עצמו: האם זה השכר המגיע לאברהם אבינו? האדם שהפגין בכל ישותו את הזריזות וההתלהבות למצוות, לא זכאי שכך ינהגו איתו עצמו ויזדרזו לבקרו כשהוא שוכב בגיל מופלג של 99 שנים אחרי ברית?!
הבה נעבור על הפסוקים בנושא:
2/א. וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב בפתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים.
2/ב. בבא מציעא פו,ב: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה ובא הקב"ה לשאול באברהם.
מה שמביא את הגמרא להסיק שהקב"ה הגיע לבקר את אברהם לשם ביקור חולים ולא מטרה אחרת של התגלות אלוקית, הוא העובדה התמוהה שלא מוסבר כלל בפסוק בשביל מה הקב"ה התגלה אליו? ומה אמר לו בתוך ההתגלות?
הפסוק הראשון אומר ש"וירא אליו ה'", ומיד הפסוק השני עובר במעבר חד לספר את הסיפור הארוך עם שלוש המלאכים. אבל לא מסופר כלל מה הייתה מטרת ההתגלות של ה'? ומה נאמר בה לאברהם?
לכן מסיקה הגמרא דבר נפלא: באמת ה' לא בא לומר כלום, אלא להיפך: לשמוע את אברהם, להתעניין בו. כיון שה' בא "לבקר את החולה", והעיקר בביקור חולים הוא בעצם גילוי ההתעניינות בחולה ולא במה שנאמר או לא נאמר שם.
2/ג. תוספות הרא"ש ריש וירא: וירא אליו – לבקר את החולה... ובא ללמד דרך ארץ שיש לו לאדם לבקר החולה ואפילו לא ידבר עמו דבר. כגון שמצאו ישן, דניחא לחולה כשיגידו לו שפלוני בא לראותו.
אמנם לאחרי ההתפעלות מעצם הביקור, נשאלת השאלה המתבקשת: למה ה' המתין עם האמפטיה לאברהם עד היום השלישי למילתו? האם לא היה ראוי למהר ולהזדרז לבקרו כבר ביום הראשון?
ועוד צריך להבין בזה גופא: מהיכן באמת למדה הגמרא שהביקור התרחש רק ביום השלישי ולא ביום הראשון? אולי ה' הגיע לבקרו שעתיים אחרי הברית?
3. לקוטי שיחות ה/77: נשאלת השאלה, מהיכן לקחה הגמרא ש'וירא אליו ה'' היה רק 'ביום השלישי למילה'? השאלה גדולה יותר: למה הקב"ה המתין עם ביקור החולה עד היום השלישי ולא הגיע לבקר את החולה קודם?
ב. למען האמת, כאשר מתבוננים בטעם ויסוד המצווה לבקר חולים, השאלה הופכת להיות הרבה יותר משמעותית.
מצוות ביקור חולים היא מן המצוות החשובות ביותר המוטלות על היהודי. הדבר מתבטא הן ביחס המיוחד שמעניק לה הקב"ה והן בשכר המיוחד המובטח למי שמקיים המצווה.
נתחיל ביחס המיוחד שמעניק לה הקב"ה. דרשה ידועה של חז"ל גורסת כי הקב"ה מקיים את המצוות בעצמו. הוא אינו רק דורש מישראל לקיימן, אלא מעניק דוגמא אישית ישראל ומקיימן תחילה בעצמו.
4. שמות רבה ל,ט: מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל - לפי שאין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם. מידת בשר ודם, מורה לאחרים לעשות, והוא אינו עושה כלום. והקדוש ברוך הוא, מה שהוא עושה, אומר הוא לישראל לעשות ולשמור.
אמנם ביחס לרוב המצוות, הכוונה היא שהקב"ה מקיימן רק בהיבט הרוחני שלהן בעולמות העליונים. כמו מצוות צדקה, שהוא נותן ליהודי שפע של כוחות לעבוד את עבודתו אף שלא מגיע לו. אבל לא מצאנו ברוב המצוות שהקב"ה מקיים את המצוות כפשוטן, בהיבט הגשמי שלהן כפי שהן באות לידי ביטוי כאן בעולם הזה ממש.
הנה דוגמא אחת: נאמר בגמרא שהקב"ה "כהן" הוא, כמו שנאמר "ויקחו לי תרומה", היינו שהקב"ה לוקח תרומה כמו כוהן. אולם מובן שהוא אינו כוהן כפשוטו, שעובד את עבודת הקרבנות בבית המקדש, ואם כן במה הוא כוהן?
מבאר אדמו"ר המהר"ש שהוא משפיע לישראל "חסד" מבחינת חסד דאצילות, והרי כוהן הוא איש החסד.
5/א. סנהדרין לט,א: אלוקיכם כוהן הוא, דכתיב ויקחו לי תרומה
5/ב. ספר המאמרים תרכח דף צז: כהן הוא בחינת חסד דאצילות ... ועפ"ז יובן מאמר רז"ל אלוקיכם כוהן הוא ... בחינת חסד דאצילות.
כל זה ביחס לרוב המצוות, אמנם מצאנו כמה מצוות בודדות שהקב"ה מקיים אותן כפשוטן וירד והתגלה בעולם הזה וקיים אותן בהיבט הפשוט והמעשי שלהן. אחת מהן היא מצוות ביקור חולים, כמו שראינו כאן בפרשה, שהקב"ה ירד לעולם והתגלה לאברהם אבינו כדי לבקרו.
6. סוטה יד: אחרי ה' אלהיכם תלכו - וכי אפשר להלך אחר שכינה? והלוא נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא? אלא ... ה' ביקר חולים, דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים.
מעבר לכך שהקב"ה מקיים ביקור חולים כפשוטו בעולם הזה, הגמרא מוסיפה לשונות מיוחדים ביחס לשכר המובטח למי שיטרח ויבקר חולים:
7. נדרים מ,א: כל המבקר את החולה – מה שכרו? ניצול מדינה של גהנום. ומה שכרו בעולם הזה1? 'ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ ואל תתנהו בנפש איביו'. כלומר: ה' ישמרהו – מיצר הרע. ויחיהו – מן היסורין. ואשר בארץ – שיהו הכל מתכבדים בו. ואל תתנהו בנפש איביו – שיזדמנו לו רעים כנעמן שריפאו את צרעתו.
ביחס לעניין הראשון, שהמבקר חולים ניצול מדינה של גיהנום, ראו סיפור ארוך בכתובות עז על רבי יהושע בן לוי שזכה להיכנס בגופו לגן עדן, משום שהיה טורח עבור החולים.
וכיון שצדיקים דומים לבוראם, ידוע את הסיפור על רבנו הזקן שעזב את בית הכנסת ברגע הקדוש ביותר בשנה, בליל כל נדרי והלך לחמם עבור אישה יולדת את הבית ולהכין לה אוכל.
מהי באמת הסיבה שמצווה זו חשובה כל כך ומזכה בשכר נעלה כל כך?
מבארת הגמרא היטב: ביקור חולים מעניק לחולה תקווה להילחם כנגד מחלתו ובכך מוסיף לו חיים. ביקור חולים הוא לא סתם גילוי ידידות, אלא פעולה שמעניקה לחולה משמעות וחשיבות לחייו. הוא רואה את אהבת ודאגת חבריו אליו ובמילא מקבל את המרץ להיאבק כנגד המחלה ולהירפא ממנה.
8/א. נדרים שם: רב דימי אמר: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה וכל שאינו מבקר – גורם לו שימות.
ומבאר הרמב"ן איך הביקור גורם לו לחיות:
8/ב. רמב"ן תורת האדם שער המיחוש: ביקור חולים הוא כדי שיכבדו וירבצו לפניו [ינקו את החדר ויסדרו] ויעשו לו צרכים הצריכים לחוליו וימצא נחת רוח עם חבריו.
וכך הובא לעיל מהתוס' הרא"ש: דניחא לחולה כשיגידו לו שפלוני בא לראותו.
וכך מספרת הגמרא שם על רבי עקיבא, שטרח בעצמו לטפל בתלמידו החולה, עד שאמר אותו תלמיד: "החייתני". היינו שהביקור גרם לו לרצות לחיות.
8/ג. לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה. אמר לו: רבי, החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים, כאילו שופך דמים!
לפי זה, אגב, מובן בפשטות לשון הגמרא המפורסם המובא שם: "כל המבקר את החולה, נוטל שישים מחליו". ולכאורה מה קשר הדברים? אלא המבקר אצל החולה, הוא באמת מקל על החולה ולוקח ממנו מעט מהחולי.
[ביחס ללשון "ששים מחליו", ראיתי פעם ביאור נפלא ואיני זוכר מקומו, ש"אחד משישים בטל" ולכן החלק הזה אינו מזיק למבקר...].
ואחרי ההקדמה הזאת במעלת מצות ביקור חולים – שהיא קריטית להחלמת החולה וכל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים – שבה ומתעצמת השאלה עימה פתחנו: למה ה' המתין עם הביקור אצל אברהם עד היום השלישי ולא הזדרז לבקרו עוד באותו יום של המילה ובכך היה מזרז ומחיש את קומו של אברהם מחולי המילה?
ג. בטרם ניכנס לעניין עצמו, הערה הלכתית מעניינת בדיני "ביקור חולים":
יש שאלה ידועה בדיני ביקור חולים: האם מצוות ביקור חולים כוללת גם לבקר תינוק קטן המאושפז בבית רפואה לא עלינו והוא אינו מבין כלל שבאו לבקרו ולהתעניין במצבו?
לכאורה לפי דברנו קודם, שעיקר עניין ביקור חולים הוא ההתעניינות במצבו כדי שימצא נחת רוח עם חבריו, הרי אין זה שייך בתינוק קטן.
אולם בגמרא מובא: 9/א. נדרים לט,ב: תניא: ביקור חולים אין לה שיעור. מאי אין לה שיעור? ... אמר אביי: אפילו גדול אצל קטן.
9/ב. שיטה מקובצת שם: אם הוא אדם גדול לא יאמר איך אלך אצל קטן ממני ויתחלל כבודי בזה ודאי אין בזה שיעור כי אפילו גדול שבישראל יש לו ללכת אצל קטן מקטני ישראל.
ולכאורה מה הטעם להטריח אדם גדול מישראל לבקר אצל הקטן כאשר בין כך הוא אינו מבין שמתעניינים במצבו?
לכן ראוי להזכיר עוד יסוד שמובא בגמרא וראשונים כטעם עיקרי למצוות ביקור חולים:
10. שולחן ערוך סימן שלה: אין מבקרים את החולה בשלוש שעות ראשונות של היום, מפני שכל חולה מיקל עליו חליו בבוקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בשלוש שעות אחרונות של היום שאז מכביד עליו החולי ויתייאש מלבקש עליו רחמים. רמ"א: וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצווה.
כשמבקש עליו רחמים ... יכלול אותו בתוך שאר חולי ישראל ויאמר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל.
למדנו כאן יסוד חדש במצוות ביקור חולים, שהיא כדי לראות מקרוב את סבלו של החולה ומתוך כך להתעורר ולבקש עליו רחמים. ומובן כי יסוד זה קיים גם בביקור אצל תינוק ממש כמו שהוא בגדול.
ולהעיר, שבין שני יסודות המצווה שהוזכרו כאן – להתעניין במצבו כדי שימצא נחת עם חבריו, ולבקש עליו רחמים – יש נפקא מינה פשוטה ביותר: האם יוצא ידי חובת ביקור חולים על ידי שיחת טלפון מתעניינת ואכפתית או שחייב לבוא אליו באופן פיזי ולבקרו?
רבי יצחק הוטנר כותב, שהיות שעיקר ביקור חולים הוא ההתעניינות במצבו (כטעם ראשון שהובא לעיל), מה לי טלפון ומה לי ביקור פיזי.
11/א. פחד יצחק אגרות וכתבים אגרת לג: נראה כי תרגומה של המילה 'ביקור' אינו מלשון 'וויזיט', אלא מלשון 'ביקורת תהיה', כלומר העיון במצבו של החולה כמו וכדרך שאמרו בקרבנות: טעון ביקור. ובמובן זה של ביקור חולים אין הבדל יסודי בין שיחת טלפון או התעסקות באופן אחר.
אולם הגאון רבי משה פיינשטיין כותב כי כיון שחלק עיקרי בביקור חולים הוא התפילה עליו, צריך לראות את מצבו בעצמו ובלא זה, מחסיר חלק עיקרי במצווה. [כמו שהובא במפורש בשולחן ערוך כדלעיל, שלא יבקרו בשלוש שעות ראשונות או אחרונות ביום, כי אינו מתעורר כל כך לבקש עליו רחמים. וכל שכן כאשר רק שומע את מצבו דרך הטלפון].
11/ב. אגרות משה יורה דעה חלק א סימן רכג: בדבר ביקור חולים ע"י שאלה בטלפון, אף שכל העניינים שכתבו הטור והבית יוסף בשם הרמב"ן [לבקש עליו רחמים] אינו מקיים ... [לכן] פשוט לעניות דעתי שאף שמקיים מצווה דביקור חולים [משום עצם ההתעניינות במצבו], אבל אין שייך לומר שיצא ידי חובה [כל צרכו], כיון שחסר בביקור זה העניינים האחרים דביקור חולים [התפילה עליו].
עכ"פ משני הטעמים שנאמרו כאן ביסוד המצווה, ברור שאברהם אבינו היה ראוי לביקור מוקדם ככל האפשר של הקב"ה אצלו. הן כדי להתעניין במצבו ולמהר בכך את החלמתו, וכל שכן כדי להתפלל עבורו ולפעול לו רפואה קרובה ומוחלטת בכוח הביקור של הקב"ה וכל פמליה של מעלה אצלו.
ובמילא נשאלת השאלה, מדוע הקב"ה התמהמה עם הביקור עד היום השלישי למילה?
ד. האור החיים מוצא את ההסבר להנהגת הקב"ה, בהלכה פשוטה:
12/א. רמב"ם הלכות אבל פי"ד: אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה.
הרמב"ם פוסק שהסדר הרגיל של ביקור חולים, הוא לבקר אותו רק מהיום השלישי והלאה. טעם ההלכה הוא, כדי שלא יתפרסם החולי בין הבריות והדבר מזיק לחולה. שכן כולם מתחילים לדבר עליו שהוא חולה והוא עצמו משתכנע מכך, וכן "ברית כרותה לשפתיים", וזה גורע ממזלו ומזיק לו.
ולכן הקב"ה לא בא לבקר את אברהם קודם השלישי למילתו, כיון שאם רבונו של עולם ופמליא של מעלה באים לבקר אצל אברהם, זה עושה רעש גדול בכל העולם כולו והדבר עלול להזיק את אברהם.
12/ב. אור החיים ריש פרשתנו: הטעם שלא ביקרו ה' [עד היום השלישי] כדי שלא ידברו על מחלתו, כי בבוא מלך גדול מתעורר רעש בכל העולמות.
יסוד ההלכה הזו, הוא בדברי רבא בגמרא:
12/ג. נדרים לט,ב: רבא, יומא קדמאה דחליש אמר להון: לא תיגלו לאיניש, דלא לתרע מזליה (רש"י: דדילמא מתצלנא לאלתר, אי נמי דלא לישתעי מילי עילויה). מכאן ואילך אמר להון: פוקו ואכריזו בשוקא, דכל דסני לי ליחדי לי, וכתיב: בנפול אויבך אל תשמח וגו', ודרחים לי ליבעי עלי רחמי.
אמנם הרבי מקשה על זה שתי קושיות (לקו"ש שם עמוד 19): א. ה' היה יכול להתגלות אליו בלי פרסום כלל. ב. הרי מילת אברהם הייתה בפרסום גדול ובין כך ידעו כולם שהוא חולה ומה יש להיזהר עוד מלבקרו?
מפרשים אחרים עונים עוד תירוץ: היום השלישי למילה הוא היום הכי מסוכן, משום שאז החולשה גוברת ביותר והגוף נמצא באפיסת כוחות. ולכן הקב"ה בא לבקרו דווקא ביום הזה, שהוא הכי זקוק לעידוד וחיזוק.
13. חדא"ג מהרש"א בבא מציעא שם: ביום השלישי למילתו - ביום ג' החולשה גוברת יותר.
יסודה של דעה זו, היא מסיפור בני יעקב בפרשת וישלח, שעלו על העיר שכם "ביום השלישי בהיותם כואבים". ומכך ברור שביום זה היו הכי חלשים ושרויים באפיסת כוחות ולכן המתינו עד ליום זה כדי לפגוע בהם.
פירוש הרא"ם על רש"י כאן: מסתבר שה' לא בא לשאול בשלומו אלא ביום היותר קשה למילה, שהוא היום השלישי. כדכתיב 'ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים'.
אמנם הרבי מקשה גם על הביאור הזה: לא כתוב בשום מקום שביקור חולים הוא ביום הכי כואב וסובל, עד שצריך לדחות את הביקור בכמה ימים עד שיהיה ממש רע... אפשר לבקר אדם גם ביום הראשון או השני שהוא קצת כואב, ועל כל פנים לבקרו גם בימים הללו וגם ביום השלישי.
ולכן שבה ונשאלת השאלה, למה ה' דחה את הביקור עד היום השלישי?
הרבי עונה תירוץ יסודי, שהוא אינו מבאר רק את העניין הזה, אלא מעניק גישה יסודית והשקפה כללית על כל סדר קיום המצוות. ניכנס אל העניין באמצעות משל יפה:
אוניה גדולה התקרבה אל הנמל ואלפי אנשים התקבצו לקבל אותה. בין כל האנשים נדחק ילד קטן ונופף בידו לכיוון האוניה. האנשים החלו לצחוק ממנו: היד שלך כל כך קטנה, מי יכול לראות אותה? הילד השיב כי הוא מנופף לרב החובל של האוניה. הם לא הבינו, למה רב החובל יתייחס אל היד הקטנה שלו?
הילד הסביר: רב החובל הוא אבא שלי, הוא מחכה ליד שלי. הוא מחפש אותה בין כל הידיים כאן בחוף ולכן הוא בוודאי יבחין בה...
מצווה, נועדה לעשות את הדבר הבלתי ייאמן: ליצור חיבור בין הסוף והאין סוף. לחבר את האדם הקטן והמוגבל עם האלוקים האין סופי. מצווה נועדה לפתוח עבורנו את השמים ולתת לנו את האפשרות לקפוץ למעלה מהראש שלנו.
14. היום יום ח חשוון: מצווה לשון צוותא וחיבור והעושה מצווה מתחבר עם העצמות ברוך הוא, מצווה הציווי. וזהו "שכר מצווה - מצווה": מה שנתחבר עם עצמות אין סוף מצווה הציווי - זה שכרו.
אולם כדי שיתרחש מהפך בלתי אפשרי כזה, האדם נדרש לעבור תהליך פנימי בעצמו. עליו להתייגע על קיום המצווה ולקיים אותה בכל ישותו. עליו להתמסר אל רצון ה' ולהתעלות באופן אמיתי מצורת החשיבה של אדם גשמי ומוגבל. אחרת, המצווה חולפת על ידו ולא באמת יוצרת את השינוי המהותי בתוכו.
וזאת בדיוק הסיבה, שהקב"ה לא בא לבקר את אברהם ביום הראשון למילתו. למעשה, זה בדיוק היה הרצון של אברהם אבינו. אילו הקב"ה היה שואל אותו מתי לבוא לבקרו, הוא היה מבקש ביום השלישי ולא רגע אחד קודם. שכן, אילו היה ה' בא לבקרו ביום הראשון או השני, אברהם היה מתרפא מיד מכאב המילה. שהרי השראת השכינה הייתה בוודאי מביאה לו רפואה (כל שכן מביקור אדם רגיל שנוטל אחד משישים מהחולי) – ואברהם לא רצה קיצורי דרך בקיום המצווה.
אברהם רצה לשלם מחיר מלא על הברית הנצחית שלו עם הקב"ה, הוא רצה לתהרומם באופן אמיתי ממעמדו ומצבו כאדם נברא ומוגבל, ואם המחיר לכך הוא כאב של שלושה ימים – אברהם רצה לשלם באופן מלא את הכאב הזה ולא לעשות לעצמו שום קיצורי דרך.
איש עני נכנס לבית כנסת ועבר בין המתפללים לאסוף צדקה. אחד האנשים הכניס יד לכיס והוציא מטבע ונתן לו. אחרי רגע קם אותו אדם ורדף אחרי העני ונתן לו עוד מטבע. אחרי רגע רדף אחריו פעם שלישית ונתן עוד מטבע... העני לא הבין מה קורה ושאל למה אתה לא נותן לי ישר סכום כפול?
הסביר החסיד: כל פעם שאני מכניס יד לכיס, אני מתאמץ להתגבר על היצר, ואני רוצה להתגבר על עצמי הרבה פעמים. כיון שכל פעם שאני עושה מאמץ כזה, אני חש יותר בעומק את המצווה...
רק ביום השלישי, שבו היה אברהם אמור להירפא בין כך מצער הברית (כיון שהפצע כואב שלושה ימים), אז הקב"ה בא לבקר אותו ולהתעניין בשלומו.
הרבי מקשר את זה להנהגה מעניינת של האריז"ל: כאשר היה בא לקנות אתרוג, הוא לא היה מתווכח על המחיר. ולפעמים יותר מזה: היה מניח את הארנק על השולחן ואומר למוכר שייקח כמה שהוא חושב. הרעיון הוא, שאין ערך למצווה. ככל שמתייגעים יותר בקיומה ומוציאים יותר מאמץ וכסף עבורה, היא מחוללת את ההתעלות הפנימית מגבול לבלי גבול.
15. טעמי מצוות (להאריז"ל) פרשת ראה: בענין קניית הדברים של מצוה, כגון לולב אתרוג וכו', ראיתי למורי [האר"י הקדוש] שהיה נותן למוכרים כל מה ששאלו ממנו בפעם הראשונה ולא היה מסרב עימהם. ולפעמים היה מניח לפניהם הכיס עם המעות והיה אומר להם שייקחו מה שירצו.
לקו"ש שם 80: כאשר המצוה קשורה על פי טבע עם קשיים, לא צריך להשתמש באמצעים בלתי טבעיים כדי להסיר אותם. כיון שאז חסר בקיום המצווה. הכוונה איננה שצריך לחפש קשיים, אלא שכאשר הקשיים צריכים להיות על פי טבע, לא צריך לבטל אותם באמצעים בלתי טבעיים. זאת ע"ד המובא בזוהר, שקיום המצוות אינו צריך להיות בדרך של 'חנם', כיון שאז לא נמשכת רוח הקדושה. במצרים היה הסדר שאכלו "חנם", אבל בקדושה צריך להשתדל ולהתייגע כדי לזכות ברוח הקדושה.
וכיון שביקור ה' הביא לריפוי אברהם, כדברי הרמב"ן 'שהיה במראה השכינה ריפוי למחלת המילה'2, לכן ה' לא הגיע לבקרו ביומיים הראשונים, כדי לא להסיר ממנו את הקשיים הטבעיים של המצווה.
באופן עמוק יותר, הקיום הטבעי של המצווה אינו חשוב רק בשביל האדם, אלא גם עבור הטבע בכלל. מצווה נועדה לרומם את אוויר העולם ולפעול בו זיכוך אלוקי. כל מצווה שהאדם מקיים, פועלת שינוי משמעותי בעולם סביבו ומאירה אותו באור רוחני.
אמנם כדי שדבר כזה יקרה, צריך שהמצווה תתקיים בדרך הטבע ולא באמצעות קיצורי דרך ניסיים. הנס מבטל את המשמעות הטבעית של המצווה והיא אינה מסוגלת לפעול דבר בעולם הגשמי סביבה. נס הוא מציאות חריגה שהיא אינה חלק ממהלך החיים הטבעי ולכן הנס אינו פועל שינוי מהותי בעולם ואינו גורם לבני האדם לשנות את עצמם בעקבות הנס הזה.
דווקא מעשה טבעי, כמו ברית מילה שכאבה לאברהם אבינו במשך שלושה ימים בגיל 99 שנים, בלי ניסים ובלי קיצורי דרך, היא המעשה היוצא מן הרגיל שגורם לכל אדם ששומע את הסיפור לקבל השראה כמה הוא צריך להתמסר בעצמו למען רצון ה'.
לקו"ש שם 80: אחד מהעניינים בקיום המצוות אחרי מתן תורה הוא, שקיום המצוות צריך להיות בדרך הטבע ולא בדרך נס. כי היות שהמצוות לאחר מתן תורה צריכות לפעול זיכוך ולהמשיך קדושה בתוך הדברים הגשמיים בעולם הזה, הם צריכים להתקיים על פי טבע, בכדי שגם הטבע יזדכך ולא רק יתבטל.
לפי זה מבאר הרבי שם את הסיפור עם רבינו הזקן במאסר, שעשה בהתחלה נס כדי לעצור את הספינה, אבל בפועל לא קידש את הלבנה עד שהפקיד עצר את הספינה בבחירתו החופשית ולא בדרך נס שיגרום רבנו. שכן אפילו ההכנות לקיום מצווה צריכות להיות בדרך הטבע, וכך מתרומם העולם מנחיתותו הטבעית3.
הוסיפו תגובה