בס"ד
כמעט דרכו האחרונה: איך יוסף התעלם מהסכנה והלך לבדו לאחיו? מבוסס על לקו"ש לה/172
אישה מבוגרת באירופה יושבת בערב שבת אחרי הדלקת הנרות ולומדת את פרשת השבוע. בידה אוחזת ספר "צאינה וראינה", ליקוט מדרשים באידיש שמתאר את אירועי הפרשה בצבעים עזים ובתיאורים חודרים אל הנפש. זאת הייתה בדיוק פרשת "וישב" והאישה קוראת בכאב על המריבה הנוראה בבית משפחת יעקב ועל יוסף הצעיר שנזרק לבור מלא נחשים ועקרבים. עיניה של האישה מתמלאות דמעות והיא סוגרת את הספר בצער.
חולפת שנה ושוב מגיעה פרשת "וישב". האישה שהזדקנה בעוד שנה, נוטלת את הספר וקוראת שוב על יוסף הצעיר שצועד לבדו אל אחיו בבור ושוב עשר זוגות ידיים חסונות אוחזות בו ומשליכות לתוך עגלת סוחרים ישמעאלים. האישה אינה מסוגלת יותר. "איזה טיפש אתה", היא צועקת בזעזוע, "ראית בשנה שעברה מהם עשו לך ולמה אתה הולך לשם שוב"?...
חז"ל מלמדים כלל ברור: "לא ייכנס אדם למקום סכנה". אסור לעשות מעשה פזיז ולהיכנס למקום מסוכן, שכן הכניסה למקום כזה מסירה את האחריות האלוקית מהאדם והוא הופך להיות מופקר לחסדי הטבע. ואף שהעולם מנוהל בהשגחה פרטית לפי כללים ברורים של שכר ועונש, בכל זאת הכניסה למקום סכנה, מפקירה את הנכנס והוא יכול להיפגע גם אם אין מגיע לו להינזק לפי מעשיו.
הגמרא מביאה דוגמה קשה לכך (חגיגה ד,ב): פעם אמר מלאך המוות לשליח שלו, לך הבא לי את מרים קולעת השיער. הלך השליח והרג בטעות את מרים מגדלת הילדים. שאל מלאך המוות את השליח כיצד יכול היה לקחת אישה שלא נגזר עליה למות? סיפר השליח כי באותה שעה הייתה האישה מדליקה את התנור והניחה בטעות את המוט שהאש בראשו על רגלה והיא נכוותה ונשרפה, וכיון שהייתה כבר בתוך סכנה – יכול היה לקחת את נשמתה.
1. ספר החינוך מצוה תקמו: עם היות ה' משגיח בפרטי בני אדם וכל אשר יקרה להם בגזרתו לפי זכותן או חיובן ... אעפ"כ צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה וכך יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו ... וכל הסומך על הנס אין עושין לו נס.
וכאן עולה שאלה עצומה: כיצד יוסף הצדיק מפקיר את חייו ונכנס ללוע הארי? ביודעו את שנאת וקנאת אחיו אליו, איך משיב לאביו "הנני" וצועד לבדו לדותן?
הסיפור ידוע: פרשת וישב מתחילה את הסיפור הארוך ביותר בתורה, זה שמתפרס על פני שלוש פרשיות ומתאר את האסון בביתו של יעקב אבינו. בין האחים מתפתחת מריבה קשה שהופכת לשנאה, לקנאה ולנתק גמור. שלוש פעמים כותבת התורה "וישנאו" אותו, עוד פעם נאמר שהם "קינאו" בו ועוד נאמר שהם "לא יכלו דברו לשלום". יום אחד יוצאים עשרת האחים לרעות את הצאן בשכם. הערב יורד והם לא שבים. יעקב דואג לילדיו, הדרכים בחזקת סכנה והם יהודים בודדים בין המון עמי הארץ. הוא קורא ליוסף ומצווה: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר". וכאן במקום להתנצל ולומר 'אבא לא, הם שונאים אותי ומסוכן לשהות אתם לבד', יוסף מתייצב ועונה מילה אחת: "הנני". יוסף יוצא לדרך וההמשך ידוע: הוא לא חוזר, ובמקומו שבים האחים עם כתונת יוסף טבולה בדם ואומרים: "טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו".
והשאלה זועקת: כיצד מסבך את עצמו יוסף בסכנה כזו?
בראשית לז: ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם: ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוספו עוד שנא אתו ... ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו?! ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו ויחלם עוד חלום אחר ויספר אתו לאחיו ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ... ויקנאו בו אחיו.
המדרש מציין כי בכל פעם שיעקב אבינו היה נזכר באותה מילה בודדת "הנני", מעיו היו מתהפכים: כיצד לא הרגיש בסכנה המתקרבת? איך הפקיר את עצמו יוסף בשליחות אביו?
בראשית רבה פד,יג: היה אבינו נזכר ומעיו מתחתכים, יודע היית שאחיך שונאים ואמרת הנני?!
כמובן, התשובה הפשוטה היא שיוסף לא העלה בדעתו את עוצמת השנאה. הוא הבין שהם לא מחבבים אותו, אבל מכאן ועד מצב בו עשרת שבטי ישורון מכריזים "לכו ונהרגהו" או "לכו ונשליכהו באחד הבורות" - הדרך ארוכה. אבל בואו נשים לב לפרט הבא שהופך את השאלה לחמורה ועצומה:
יוסף קיבל אזהרה מקדימה אודות הסכנה שנשקפת לו. זאת לא הייתה הפתעה, הוא ידע היטב לאיזה בור נכנס. התורה מספרת כי יוסף הגיע לשכם ולא מצא את אחיו. לפתע פונה אליו "איש" ומספר ליוסף כי שמעתי אחיך אומרים "נלכה דותינה". פירושו השני של רש"י הוא ש"דותן" הוא שם מקום, אבל כפירוש ראשון ועיקרי כותב שלא מדובר בשם מקום אלא הייתה זו קריאת אזהרה ליוסף: "שמעתי מבקשים נכלי דתות להמית אותך בהם". המילה "דת" היא כמו "חוק" והם מבקשים 'חוקים נכלוליים' כדי להמית אותך. כך מרחיב רש"י בפירושו על הגמרא:
רש"י סוטה יג,ב: משכם גנבוהו ולשכם החזירוהו – ודותן אינה מקום ... אלא כך אמר לו: אתה אומר 'את אחי אנכי מבקש'?! נסעו מן האחווה הזאת ואין מחזיקין עצמן כאחין לך, כי שמעתי אומרים נלכה ונבקש דתות ודינין היאך להמיתו אם יבא אצלנו.
וכאן הופכת השאלה לתעלומה ממש: כיצד יוסף הולך למקום בו מתכננים להרוג אותו? דברי דוד (הט"ז): מאחר ששמע שאחיו חושבים להמיתו – היאך הלך כמאבד עצמו לדעת ח"ו?
תשובה אפשרית נוספת: יוסף מסר נפשו לכבוד אביו. אף שידע את גודל הסכנה אליה נכנס, אך הרצון להגשים את רצון אביו עלה על הכול.
מכילתא בשלח: יודע היה שאחיו שונאין אותו ולא רצה לעבור על דברי אביו.
אבל גם התירוץ הזה אינו משכנע: ראשית, זהו דיון ארוך מבחינה הלכתית, האם מותר למסור את הנפש עבור מצווה שאינה משלוש מצוות החמורות? הרמב"ם למשל מכריע בהלכות יסודי התורה, שאדם שמסר נפשו על מצווה שאינו צריך למסור עליה "הרי זה מתחייב בנפשו"1. ואם כן אסור ליוסף להכניס את עצמו לסכנה גמורה עבור כיבוד הורים.
שנית וזו השאלה החזקה ביותר: אין כל טעם למסור הנפש שכן השליחות עצמה לא תבוא לידי מימוש. אבא שלח אותו למטרה ספציפית, הוא דואג לילדים ומבקש לחזור ולספר את שלומם, אך כיון שיוסף לא יחזור, הדאגה של אבא לא תבוא על סיפוקה. ואדרבה, יוסף רק ייצור דאגה חדשה אודות עצמו שלא ישוב הביתה. ולכן לטובת השליחות הדבר הנכון יותר היה שיוסף יעביר את המשימה למישהו אחר וכך אבא יקבל את המידע וגם חייו של יוסף יישמרו?
ליקוטי שיחות לה/172: צריך עיון בכל הליכה זו: לאחרי שיוסף שמע מהמלאך גבריאל ש'הסיעו עצמם מן האחוה לבקש לו נכלי דתות שימיתוהו' הרי בזה שהלך ... העמיד בספק את עצם קיום הציווי, שהרי שליחות יעקב היתה 'לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר' ואם כן מה מקום לילך כאשר הציווי 'והשיבני' לא יתמלא?
ב. החתם סופר מעצים את השאלה בסיוע הברקה למדנית: פעמים רבות שאדם יוצא לדרך, מקנן בו ספק אודות הצפוי לו וסיכויי ההצלחה של המשימה. הגמרא מספרת כי החכמים היו עושים לעצמם סימנים ביציאה לדרך כדי לנסות לצפות את העתיד. רב היה בודק אם מזדמנת לו במהירות מעבורת (ספינה) לעבור את הנהר וזה סימן שהדרך מתחילה טוב. שמואל היה בודק מה למד היום בישיבה, ורבי יוחנן היה שואל תינוק הולך ברחוב מה למד היום ולפי זה משער את העתיד.
והנה לפי כל שלוש המדדים הללו - יוסף היה אמור להבין שהוא ניצב בפני סכנה נוראה. כל פעמוני האזהרה היו אמורים לרעום ולצוות לחזור הביתה לפני שיהיה מאוחר. ראשית, סימן ה"מעבורת" נכשל, משום שיוסף הגיע לשכם והתבשר שאחיו עזבו את המקום והלכו למקום אחר. סימן ה"לימוד" היה אמור לרעום כתותחים באזניו, משום שיוסף למד עם אביו את פרשת "עגלה ערופה" המדברת על הסיפור הנורא של "חלל הרוג בשדה ולא נודע מי הכהו". וגם סימן ה"ינוקא" נכשל, משום שהאיש שפגש את יוסף תועה בשדה, הזהיר אותו מפורשות כנ"ל כי אחיך מבקשים נכלי דתות להמית אותך.
2. חתם סופר פרשתנו: וימצאהו איש - אירעו ליוסף כל השלשה סימנים שראוי לחוש להם, דאמרו חז"ל (חולין צה,ב) רב בדק במעבורת אם הייתה מזדמנת לו לעבור. ושמואל היה בודק בפסוק שהזדמן לו. ורבי יוחנן היה שואל תינוק. וכאן מעבורת - הרי היה תועה בשדה ולא נזדמן לו דרכו. פסוק - הרי בשעת פרישתו עסק בפרשת עגלה ערופה שמדברת במי שנהרג בדרכו. ולשאול תינוק - אין הכוונה דווקא בתינוק אלא כל מי שיענה לפי תומו והרי היה לו להרגיש בדברי האיש 'נסעו מזה'.
ואם כן, השאלה כפולה ומכופלת: מה עמד בראשו של יוסף כשהתעלם מכל פעמוני האזהרה?
ג. לפני שניכנס לעניין, מתבקש להתייחס להערה חשובה שמציקה לכולנו: כיצד נוצרה שנאה כזו בין האחים? איך אחד עשר ילדים שנולדו מאותו אבא וגדלים בבית אחד, מסוגלים לפתח תיעוב הדדי כזה שיגיע לידי תכנית להרוג אח או למכור אח כמו זוג נעליים?
הגמרא מביאה ביאור ידוע שזה מחיר העדפת ילד אחד על פני האחרים. התורה מעידה: "ויקנאו בו אחיו". התשוקה העמוקה ביותר של ילד היא אהבת אב, להרגיש רצוי ומוערך אצל ההורים, וכאשר ראו שיעקב מעדיף ילד אחד ותופר לו כתונת פסים, ועוד נוסיף על זה את סיפורי החלומות שהתפרשו אצלם כשחצנות ותאוות שליטה – הקנאה והשנאה עלו על גדותיהם.
אולם בתורה עצמה מצאנו התייחסות להיבט נוסף, רב משמעות לחיינו: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". מתברר שיוסף היה עוקב אחרי אחיו ומלשין על החולשות שלהם. וכיון שכך, האחים ראו ביוסף סכנה איומה עבורם, "רודף", שגורם לכך שיעקב יקפיד עליהם בחומרה.
וכל אחד שקורא את הדברים עומד המום: מצד אחד, קשה להגיד שיוסף המציא את הדברים, מצד שני, אם הדברים אמת למה נענש על שאמר את האמת לאביו כדי להרחיק אחיו מהעברה? ובעיקר קשה להבין כיצד יתכן שהאחים חטאו בהאשמות כאלו? האם בניו של יעקב אכלו אבר מבהמה בעודה חיה, אכזריות גסה שאפילו בני נח נמנעו ממנה?! האם אפשר להעלות על הדעת ששבטי ישראל יהיו חשודים על העריות?!
המפרשים מעניקים הסבר מרתק (פרשת דרכים דרוש א, לרבי יהודה רוזאניס בעל המשנה למלך): בין השבטים ליוסף הייתה פעורה מחלוקת הלכתית בשלוש הסוגיות האמורות. זאת לא הייתה סתם חגיגת חטאים פרועה, אלא וויכוח הלכתי שקרע את הבית. ולכן מצד אחד, יוסף היה מזועזע מהם בהתאם לגישה ההלכתית שלו, אך מצד שני היה עליו להבין שמדובר בוויכוח לגיטימי שיש לו שני צדדים ולא לראות את מי שחושב אחרת כחוטא.
השבטים סברו כי ההגדרה התורנית שלהם היא "יהודים", כמו לאחר מתן תורה. ומתוך כך הוציאו כמה יסודות: א. הם היו שוחטים את הבהמה ומתחילים לפרק את איבריה בעודה "מפרכסת" אחרי השחיטה. שכן היות שכבר נשפך דמה והיא מתה – הדבר מותר מהתורה לישראל (ורק רבנן אסרו זאת). ב. הם היו מזלזלים בבני השפחות, משום שרחל ולאה התחתנו עם יעקב בקידושין גמורים מכוח שכר העבודה שעבד עבורם, אבל השפחות רק נכנסו לביתו והיו מיוחדות לו – ואצל יהודים זה נקרא פילגש ולא נשים. ולכן היו רואים בבני השפחות ייחוס נחות.
מנגד, יוסף סבר שההגדרה שלהם לפני מתן תורה היא רק "בן נח", ולכן האשים אותם: א. שאוכלים אבר מן החי. משום שלבני נח אסור לקחת איברים מהבהמה בעודה מפרכסת, משום שהם אינם מצווים בשחיטה ולכן החמירו בהריגה שלהם שתהיה גמורה ומוחלטת. ב. ההגדרה של בני השפחות הייתה זהה לרחל ולאה, משום ש"בני נח" אינם צריכים קידושין, אלא רק ייחוד והכנסה לבית. ג. יש דעה שאומרת שהשבטים נשאו את אחיותיהם מהאב, וזה מותר רק לבני נח ולא לישראל. ולכן יוסף טען שהם "חשודים על העריות", משום שלשיטתם הם הרי כישראל וכיצד מתחתנים עם אחיותיהם מהאב? [ואילו הם טענו שהמצב הזה עדיף על פני האפשרות להתחתן עם השכנות, בנות כנען, שנאסרו במפורש על ידי אברהם ויצחק לבניהם].
השורה התחתונה של הסיפור היא לשמור על גבולות המחלוקת. מחלוקת הלכתית "קדושה" יכולה להפוך לאירוע מסוכן ביותר כשהיא יוצאת משליטה וכל אחד רואה בשני חוטא ואויב2.
פירוש רבי אליהו מזרחי על רש"י: השבטים כדין היו עושים אלא שיוסף היה טועה בדין ודן אותם שעשו שלא כדין והיה מגיד אותם לאביו לפי סברתו.
נסיים את הפרק הזה בסיפור פולקלור יהודי: לאחר שהדפיס הרמב"ם את ספרו "מורה נבוכים", קמה צעקה גודלה בקהילות ישראל ורבנים ראו בו כופר שמזלזל בקדשי ישראל. דברים רבים שכתב נתפסו חדשניים ושונים מהחשיבה המוכרת, והרבנים חששו שיש כאן פוטנציאל מסוכן להתדרדרות. היו מקומות ששרפו את הספר ודרשו להחרים ולנדות את הרמב"ם.
רבני גרמניה שלא פגשו מעולם את הרמב"ם (הוא התגורר במרוקו ואחר כך במצרים), החליטו לשלוח תלמיד חכם בשם רבי מאיר שיתהה בסתר על קנקנו. רבי מאיר הגיע לבית הרמב"ם בעת ארוחת הצהריים וראה בצלחת המרק המונחת על השולחן כעין יד אדם שצפה בתוך המרק. הוא כמעט הקיא את נפשו: הייתכן שהרמב"ם אוכל בשר אדם כמו קניבל?! בהמשך, קרא הרמב"ם למשרתו ואמר: "פטרוס, לך הבא יין מהמרתף". רבי מאיר נרעד. פטרוס זה שם של גוי, והיין בו ייגע הוא יין נסך.
אבל שום דבר לא הכין אותו לדבר הבא. בסיום הסעודה הודה הרמב"ם למשרתו ואמר: "מחר בבוקר תהרוג את העגל שנמצא ברפת ותכין אותו לארוחת צהריים". זה כבר היה יותר מדי עבור רבי מאיר. מתברר שלא רב חדשן ומתקדם עומד לפניו, כי אם פורק עול מוחלט. בקושי הצליח לעבור את הלילה וכבר הכין רשימה מדוקדקת של העוולות שראה בבית הרמב"ם.
בבוקר לפני שיצא בחזרה, קרא לו הרמב"ם ואמר כך: "אני מתאר לעצמי למה באת ומי שלח אותך הנה, עכשיו בוא נעבור על שלוש החטאים שלי: 1. היד שצפה אתמול בתוך המרק היא חתיכת ירק בריאה שאני מעדיף לאכול ממנה ולא בשר. היא רק דומה ליד אדם. 2. פטרוס הוא יהודי מבטן ומלידה, ורק אזכיר לך גמרא במועד קטן שמצטטת חכם בשם רבי יוסי בן פטרוס, חתנו של רבי יהושע בן לוי. 3. העגל המדובר הוא "בן פקועה". הוא נמצא ברחם בהמה לאחר ששחטו אותה כהלכה, והדין הוא שאין צריך לשחוט אותו אלא אפשר להרוג אותו גם במיתה אחרת.
רציתי ללמד אותך, סיכם הרמב"ם באזני האורח ההמום, עד כמה מחלוקת יכולה להיות מסוכנת, שהיא מעוורת אפילו עיניים של גדולי דור ויכולה לגרום להם לטעות בהבנת דברי הזולת...
ואחרי שאנו מבינים טוב יותר את עומק הקיטוב והמחלוקת בבית יעקב, שבה ועולה השאלה המרכזית: כיצד יוסף סיכן עצמו להפקיר חייו בידי האחים?
הרבי מליובאוויטש מעניק הסבר מעצים להלך המחשבה של יוסף באותם רגעים קריטיים. בעומדנו בערב חג הגאולה י"ט כסלו וימי החנוכה – אין רעיון מתאים ומרומם יותר.
4. לפני כשנתיים נפטר בכפר חב"ד יהודי יקר בשם ר' שלמה וישצקי. בימי ה"שבעה", ילדיו סיפרו מעשה מופלא מהימים בהם היה ילד קטן ברוסיה: אלו היו ימי האימים של השלטון הקומוניסטי, הממשלה אטמה את בתי הספר היהודיים וכל ילדי המדינה היו חייבים לצעוד אל בית הספר הממשלתי ברוח האתיאיסטית. כל יום היה אתגר מחדש, אבל עיקר הקושי היה ביום השבת, כשהיו נערכים מבחנים והילדים היו מוכרחים לכתוב ולחלל את השבת במזיד. שלמה וישצקי היה ילד בן תשע וכל פעם מצא תירוצים כיצד להתחמק מהמבחן, פעם היה חולה ופעם כאבה לו היד וכו'.
שבת אחת תוכנן מבחן ארצי, המורה קראה ביום שישי את אמו של שלמה, הגברת חאשע וישצקי והזהירה שהיא מכירה את כל התרגילים, אך מחר לא יעזור לה כלום. אם הילד לא יכתוב את המבחן כולו, היא תלשין עליהם לקג"ב והאימא תישלח למחנה עבודה בסיביר.
בשבת בבוקר יצאה האימא עם הילד מהבית ולבה הלם. מה עושים? כיצד מובילה את בנה לחלל שבת במזיד? בדרכם פגשו שני חסידים דגולים: בעלה, ר' משה וישצקי ור' מענדל פוטרפס. שני הגברים הביטו בה מודאגים ולא היו מסוגלים לומר מילה. האימא והבן צעדו דרוכים לכיוון בית הספר ולפתע ראתה האימא שלולית בוצית עמוקה. בלי לחשוב פעמיים הטיחה את הילד לתוך הביצה ושלפה אותו החוצה. מלוכלך ורטוב הגיע לבית הספר והמנהלת המודאגת שלחה אותו הביתה בצעקות להחליף בגדים שלא יצטנן.
שני החסידים הגדולים נדהמו לראות את הילד שב הביתה עם אמו רטוב ומלוכלך. הם לא הבינו מאיפה אישה 'רגילה' שואבת כוחות למעשה כזה? היא הסבירה: כשצעדתי עם הילד לבית הספר, נזכרתי פתאום באבא שלי. זה היה חודש תשרי תרפ"ח, החודש האחרון לשהותו של האדמו"ר הקודם ברוסיה. הקומוניסטים ימ"ש הוציאו עליו גזר דין מוות ולאחר לחץ בינלאומי החליטו לגרש אותו מהמדינה. בחודש תשרי התאספו חסידים סביבו להיפרד ממנו. זאת הייתה סכנה נוראה משום שהחדר שרץ מרגלים, אך אבי, ר' שלמה רסקין, נסע להיות עם הרבי.
בסוף החודש הוא שב הביתה מקורר ומותש ולא היה יכול להוציא הגה מהפה. אנחנו, הילדים הקטנים, התאספנו סביבו וניסינו להבין מה אמר הרבי? אבי לא היה יכול להוציא מילה, אך באלם, בלי קול, עלה על השולחן ועשה תנועות של ריקוד, כאילו מחקה את הרבי. לפתע נטל לידו חומש וסימן לנו כי הרבי לקח בידו את ספר התורה בשמחת תורה ובקול סדוק אמר כי הרבי הכריז ש'צריך למסור את הנפש על חינוך הילדים'. ואבי נפל מותש מהשולחן.
כשצעדתי עם שלמה אל בית הספר הממשלתי, אמרה האישה, צפה בעיני רוחי דמותו של אבא שקורא בלי קול 'צריך למסור את הנפש על חינוך הילדים' וידעתי מה עלי לעשות...
יוסף ידע היטב לאן הוא הולך, הוא הבין כי יכול להיות שזאת דרכו האחרונה, אבל לא היה אכפת לו. הוא צעד למסור נפשו על כיבוד הורים. יוסף חשב על אחיו והתכוון להפגין בעיניהם מהו כיבוד הורים ועד מסירות נפש, כי יוסף ידע את הסוד: הדרך הכי טובה להעביר מסר היא לשלם עליו ביוקר.
בתוך הסיפור של משפחת יעקב אבינו, מסתתר סיפור נוסף: התורה לא מציינת אותו במפורש, אבל הוא כתוב בין השורות. השבטים לא כיבדו את יעקב. הם לא נהגו בו ביראת יתר. אנו זוכרים את הכעס של יעקב עליהם בפרשה הקודמת שהם הולכים לחסל עיר שלמה בלי לבקש את דעתו, כאילו אין אבא בבית. מעבר לכך, עצם השנאה ליוסף מעידה על חוסר ההערכה לאבא, שהרי הם שנאו את יוסף על אהבת האב אליו. וכמובן כל זה מצטרף לסיפור של ראובן הבכור שמחלל יצועי אביו. הוא מעביר את מיטת האב מאוהל בלהה לאוהל רחל, בלי לשאול את האב על נושא כה רגיש.
יוסף בער בכבוד אביו, הוא רצה לשנות את האווירה ולהעמיד את האבא במרכז, והדרך הכי עוצמתית להעביר מסר היא לשלם עליו. לא לתת נאום – אלא לעשות את זה. ולכן יוסף הלך לאחיו בגבורה כדי להפגין כבוד לאבא ואם אבא אמר – עושים. ואמנם זה לא השפיע עליהם באותו רגע, אבל מעשה של מסירות נפש משנה את העולם ויוצר חריש שנותר לנצח.
ואף שיוסף לא היה חייב לעשות זאת מבחינה הלכתית, כיבוד הורים הוא אינו מהמצוות שמוסרים עליהם את הנפש, אבל יוסף היה "חסיד" שדבוק באביו בכל עצמותו וחסיד עושה לפנים משורת הדין, יותר מהחיוב. לחסיד אכפת, וההלכה היא שמי שרואה את הדור פרוץ במשהו ובוער בעצמותיו לעורר את העם לתשובה – מותר לו למסור את הנפש על כל מצווה.
בכך מבאר הרבי, דברים תמוהים של הרמב"ם לגבי ימי החנוכה המתקרבים. בנוסח "הנרות הללו" אנו מדגישים "על התשועות .... שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כוהניך הקדושים". וכך מפליא הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה: "עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם".
והשאלה היא מה ההדגשה "הקדושים", "הגדולים"? בפרט בדברי הרמב"ם "הכהנים הגדולים" – והרי רק כהן אחד יכול להיות "כהן גדול" ולא כל צבא חשמונאי היו כהנים גדולים?
הרמב"ם מתכוון לתרץ שאלה גדולה על קורות הימים ההם: על פי ההלכה הפשוטה, אנשי חשמונאי לא נדרשו לצאת למלחמה ואולי אפילו נאסר עליהם לעשות זאת. ההלכה קובעת שיוצאים למלחמה רק כנגד גזירת הגוף, כנגד אויב שבא לסכן חיים, אולם במקרה של סכנת הרוח, כנגד אויב שאוסר קיום מצוות, לא יוצאים למלחמה אלא מי שאונסים אותו לעבור עבירה "ייהרג ואל יעבור". אולם בכל ההיסטוריה היהודית לא מצאנו גיוס המונים ויציאה למלחמה יזומה על רקע דת. זאת הייתה המלחמה היחידה בהיסטוריה על רקע דתי.
יתירה מכך: במקרה הזה לא היה סיכוי טבעי למלחמה, משום שהם היו מעטים כנגד רבים וחלשים כנגד גיבורים. קבוצה בת אלפי איש כנגד האימפריה היוונית. ולכן יתכן שהיה אסור להם לסכן חיי אלפי יהודים לשם מאבק חסר סיכוי. כיצד אפוא יזם מתתיהו את המרד העצום?
עונה על כך הרמב"ם במילה אחת: "הכוהנים הגדולים", הם היו אנשים גדולים, ולמדנו ש"אדם גדול וחסיד ירא שמים" שרואה את מצב הדור פרוץ ובוער בעצמותיו לצעוק שאי אפשר יותר, מותר לו למסור נפשו כדי לזעזע את הציבור. כוונתם של החשמונאים במרד הייתה בעיקר עבור היהודים עצמם ולא (רק) כנגד היוונים. זאת הייתה הדרך העוצמתית להעביר את המסר. כי אם אתה רוצה לעשות שינוי, אל תדבר – תעשה. תזרוק את עצמך לעורר את הלבבות.
לקו"ש שם: עפ"ז יש לבאר מה שאומרים בנוסח 'הנרות הללו' שהתשועות והנפלאות היו על ידי 'כוהניך הקדושים', וכך מדייק הרמב"ם 'עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום'. ויש לדקדק מה הנפקא מינא בכך שההצלה הייתה על ידי 'כהניך הקדושים', 'בני חשמונאי הכהנים הגדולים'? אלא בזה מודגש ההיתר למסירות נפש כזו ועד ליציאה למלחמה גלויה כנגד היוונים, שהוא מחמת שהיו 'הכהנים הגדולים' והיה דינם כאדם גדול שמוסר נפשו בכל זמן.
אנו עומדים בערב יט כסלו ובכל שנה עולה השאלה מה נותן לימוד החסידות? ישנם כל כך הרבה חלקים בתורה ומה הייחודיות של האור הקדוש שנקרא ה"חסידות"?
הובאו לעיל דברי הכסף משנה ש"חסיד ירא שמים" מוסר נפשו אף כשאינו חייב. וכך מובא בגמרא שחסיד עושה "לפנים משורת הדין" ולכן "חסיד שורפן". הכוונה היא לחסיד שגוזר ציפורניים, מהדר לשרוף אותם ולא סתם להשליך באשפה, משום שהן עלולות להזיק לאישה יולדת ולכן מרחיק את הסכנה. ואף שבכך הוא מזיק לעצמו, משום שלא טוב לשרוף משהו שיצא מהגוף שלו, אך חסיד עושה לפנים משורת הדין ומחמיר עם עצמו בכדי שלא להזיק לזולת.
מה הנקודה כאן? מה הקשר בין חסידות להחמרה עצמית? חסיד הוא מי שעובד את ה' מתוך התרוממות הרוח, מתוך קרבת אלוקים, מתוך הארת הקשר בינו ובין הקב"ה. החסיד אינו רק עובד אצל הקב"ה ועושה את המוטל עליו בהתאם לשורת הדין, אלא בוער באהבה ואכפתיות לקדושה, ולכן חוצה את כל גבולות החיוב.
סודה של החסידות הוא בכך שמעוררת את הנשמה, כל מילה בספרי חסידות מציפה את קשר הגעגוע העצמי בין יהודי לקב"ה ומלהיבה את היותו "בן". החסידות היא ביטוי הקשר המתמיד בין הקב"ה לעולמו ובין האלוקות ליהודי. ולכן חסיד הוא זה שבוער באהבת ה' וחוצה את גבולות המוכרח. ההוראה הפשוטה מסיפורו של יוסף הצדיק וקורות חייהם של "הכהנים הגדולים" לבית חשמונאי, היא לעשות הרבה יותר מהמוכרח. להוסיף ולחזק את לימוד החסידות ולהעצים את קשר האהבה והדבקות בשכינה.
ועוד סיבה אחת ללימוד החסידות, חשובה יותר מכל: הבעש"ט מספר באגרת שכתב לגיסו, רבי גרון מקיטוב, כי בליל ראש השנה תק"ז ערך עליית נשמה להיכל המשיח בגן עדן ושאל אותו: "אימתי קאתי מר"? המשיח ענה: "לכישפוצו מעיינותיך חוצה". ועכשיו זה רק בידינו: ללמוד, להעמיק ולהפיץ ולזכות בגאולה שלמה בקרוב ממש.
|
כתיבת הדרשות והשיעורים והפצתם באופן חופשי מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי הרבי ברחבי תבל ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי להצלחה רבה בכל ענייניהם ולעילוי נשמת מרת שיינא בעשא בתיה בת יוסף דב |
כתוב תגובה