האדמו"ר מליובאוויטש ר' מנחם מענדל שניארסון היה אישיות קורנת ומרתקת, שר התורה שזכה להנהיג רבבות ולהסעיר את הלבבות. הוא היה למדן יוצר, איש אשר רוח בו ובכוחו לעמוד ולדרוש ברבים שעות ארוכות מבלי להזדקק למילה כתובה. הוא גם ניחן בסגולות מעשיות מרשימות, שיגר שליחים לכל קצוות תבל והשכיל לשעבד את מירב החידושים הטכנולוגיים כדי להפיץ מעיינותיו חוצה. יתר על כן: הרבי נטל על עצמו אחריות למצבו הרוחני של כלל ישראל, הוא עודד בקהל חסידיו ציפיות משיחיות מובהקות ונאסף אל אבותיו בעיצומה של סערת גאולה שנקשרה באישיותו.

מה נוכל ללמוד מסערה זו על כוחה של תקוות הגאולה בישראל, אילו פנים מקוריות גילתה האמונה המשיחית תחת הנהגתו ואישיותו של האדמו"ר,

ראשית, הארת פנים. אם טעינו לחשוב, כי התעוררות משיחית קשורה בהכרח בתחושה של מצוקה היסטורית, של פורענות ומשבר, בא הרבי וחולל ציפייה לוהטת כזאת דווקא מתוך תחושה של רווחה היסטורית, של הצלחה ומימוש. חבלי המשיח ומוראותיהם חלפו לבלי שוב: "דבר הפשוט הוא, עד כדי כך שלא צריכים אפילו לעורר על כך", הבטיח הרבי ערב מלחמת המפרץ, "שלאחרי השואה לא תקום פעמיים צרה, ואדרבה: יהיה אך טוב וחסד, בטוב הנראה והנגלה, לכל יהודי ולכל בני ישראל בכל מקום שהם, ובהדגשה - טוב הנראה והנגלה!". לאמור: פעמי המשיח מתגלים לנו עתה תוך האור, לא עוד מתוך האופל; ההבטחה איננה עולה עתה מן המיצר אלא דווקא מן המרחב, מתוך המציאות המאירה לנו פנים.

שנית, דבקות הלכתית. ההתעוררות המשיחית שהתחוללה תחת שרביטו של האדמו"ר מליובאוויטש נכפפה ללא עוררין לדין התורה והמצווה. כאן, בניגוד לתופעות היסטוריות קודמות, הלהט המשיחי איננו מתיר אסורים, איננו פורץ גדרים ואיננו "משחרר" איש מעולה של הלכה כלשהי. אדרבה, הוא תובע דבקות הלכתית יתרה, תלמוד תורה ומסירות-נפש דתית. וכשם שהדברים אמורים בחיי היום-יום של היחיד, כן הם אמורים גם במהלך המשיחי הכללי: חוקי התורה הם הם חוקי הגאולה, והמהלך כולו מראשיתו ועד סופו - חייב להתנהל לפי ההנחיות ההלכתיות שחוקק הרמב"ם בחיבורו הגדול 'משנה תורה'. קשה להפריז בחשיבותו של דגש הלכתי זה (שלטונה של הנורמה על האוטופיה) לעתידה של דת ישראל ולמעמקיה של אמונת ישראל.

שלישית, הכנה אוניברסלית. הרבי מליובאוויטש ביקש להכשיר את הלבבות לקראת הגאולה. הוא הדגיש אפוא את הקשר המסורתי בין תשובה לגאולה (בעיקר לפי הרמב"ם) ואת הצורך ב"בירור" הניצוצות והעלאתם למקורם על-ידי קיום המצוות (בעיקר לפי קבלת האר"י). אולם, אם סברנו עד עתה, כי הכשרת הלבבות לגאולה אמורה להתמקד כולה בעם ישראל, בבניו ובנותיו לבדם, בא האדמו"ר ודרש לפעול לשם כך פעולה נמרצת גם בקרב אומות העולם. הוא תבע מחסידיו להפוך כל מפגש עם הגוי - גם מפגש פוליטי וגם מפגש עסקי - לזירה של השפעה מוסרית ושכנוע דתי. ישראל נקראים להביא את הגויים לקיומן של שבע מצוות בני נח. למעלה מזה: הם מצווים להוליך את העמים כולם לקראת עולם של שלום ואחווה ואמונה נכונה, עליהם ללמדם לנהוג כבר עתה "דוגמת השלמות (הצפויה) באותו הזמן" המשיחי. כך עשה הרבי גם את הפגישה עם העולם הנכרי לאתגר דתי ראשון במעלה, וכך צבע הרבי את החתירה היהודית לגאולה בצבעים אוניברסליים מובהקים.

רביעית: מלאות עליונה. ההתעוררות המשיחית בזמננו, בהנהגתו של הרבי מליובאוויטש, שפכה אור חדש גם על הזיקה בין שורשי האמונה לציפייה לגאולה. תורת חב"ד לימדה מראשיתה כי הנוכחות האלוקית מתפשטת בכל העולמות וממלאת כל. לא רק שאין אתר פנוי ממנו, אלא שלאמיתו של דבר אין לעולם שום מציאות נבדלת ונפרדת ממנו! "כי מהותו ועצמותו נמצא למטה כמו שנמצא בלי שום חילוק ושינוי כלל" (רש"ז מלאדי, תורה-אור, פרשת וארא). והנה לפי הדעה המקובלת, תפיסה דתית כזו אינה צפויה כלל לעודד התעוררות משיחית ולחולל סערה חברתית. שכן יאמרו רבים, אם מלוא כל הארץ כבודו - מדוע זה תתמקד התקווה הדתית בגאולה פתאומית, חד פעמית, שתבוא "מבחוץ" ותבקע לתוככי ההיסטוריה, אם השכינה ממלאת כל ואופפת כל כבר עתה, מדוע זה נתרכז בציפייה לעתיד ולא בהוויה העליונה הממלאת כל עלמין בכל זמן ובכל מקום, אולם הנהגתו וקריאתו של האדמו"ר (בהמשך לאלה של קודמו המהרי"ץ) לימדונו אחרת. אדרבא, הוא צרף את תורת חב"ד המסורתית יחד עם רגישות היסטורית וגילה ערנות עמוקה למאורעות הזמן. ומעתה, השפע העליון איננו סובב וממלא רק את ההוויה הקוסמית אלא גם את המציאות ההיסטורית. ואם כך הדבר, הרי הגאולה היא המצב הטבעי, היא המצב הצפוי, ודווקא היעדרו של משיח בעולמנו, הוא הוא הקושיה הטעונה פתרון.

המנהיג הדגול נאסף אל אבותיו והמלך המשיח טרם התגלה. ברם, אם הזרם החב"די המרכזי ילך בכיוונים אלה שהתווה האדמו"ר ויהיה נאמן להם, ורק להם, תהיה ההתעוררות המשיחית שנמחה בקרבו לגורם מפרה ומעשיר של תחייה דתית ומחשבה יהודית.