ב-20 בדצמבר 2013 חיכתה צעירה ושמה ג'סטין סאקו בנמל התעופה הית'רו בלונדון לקריאה לעלות לטיסה לאפריקה. כדי להעביר את הזמן, העלתה לטוויטר ציוץ חסר טעם על סכנת ההידבקות באיידס. תגובות לא הופיעו תחילה, והיא עלתה למטוס בלי לדעת איזו סערה עומדת להתעורר. כעבור 11 שעות, כשנחתה, גילתה שהיא סלבריטאית בינלאומית. הציוץ והתגובות לו נעשו ויראליים. במהלך 11 הימים הבאים חיפשו את שמה בגוגל יותר ממיליון פעם. היא תויגה כגזענית ואיבדה את מקום עבודתה. בן לילה היא היתה לאדם מנודה.
תופעת השיימינג עוזרת להבין את תופעת הצרעת, המצב הלא־לגמרי־ברור המתואר בפרשת השבוע שעבר ובפרשת השבוע שלנו. הצרעת שבתורה זוהתה כצרעת של ימינו (מחלת הנסן), או כמחלת עור, או כזיהום קשקשים – אך כל זיהוי של הצרעת המקראית עם מחלה מוכרת מעורר בעיות עצומות. תסמיני הצרעת המתוארים בתורה אינם תואמים את אלה של מחלת הנסן. יתרה מכך, הצרעת שבתורה נוגפת לא רק את גוף האדם אלא גם בתים, רהיטים ובגדים. תכונה זו אינה מוכרת משום תופעה רפואית ידועה.
השפלה פומבית, או עינוי פנימי
התורה ענייָנהּ קדושה והתנהגות נכונה; היא אינה ספר רפואה. הצרעת שבתורה היא מצב המחולל לא חולי כי אם טומאה. חולי אינו טומאה, ובריאות אינה טהרה. אלו הן מערכות־מושגים נפרדות ושונות.
חז"ל למדו ממספר מקורות שהצרעת היא עונש על לשון הרע: הוצאת לעז על הזולת. כך הסבירו כיצד יכולים תסמיני הצרעת – עיפוש וכתמי צבע – להופיע על קירות, על רהיטים, על כלים ועל עור האדם. תסמינים אלה הם שרשרת של אותות אזהרה וענישה. תחילה ה' מזהיר את העבריין, בהֲטילוֹ סימני ריקבון בקירות ביתו. אם העבריין חוזר בתשובה, התהליך עוצר כאן. אך אם לא, גם הריהוט נפגע, ואחריו הבגדים, ולבסוף העור.
מדוע נחשב לשון הרע לעבירה כה חמורה שכדי להצביע עליה נדרשת תופעת טבע משונה? ומדוע דווקא צרעת, ולא תופעה אחרת?
האנתרופולוגית רות בנדיקט הנחילה לציבור הרחב את האבחנה בין שני סוגים של תרבויות אנושיות: תרבויות אשמה ותרבויות בושה. יוון העתיקה, כמו גם יפן, הן תרבויות בושה. היהדות והדתות שהושפעו ממנה הן תרבויות אשמה. ההבדל ביניהן מהותי.
בתרבויות בושה, האנשים מוכוונֵי־אחֵר. חשוב להם איך הם נראים בעיני אחרים; חשובה להם התדמית. ואילו בתרבויות אשמה האנשים הם מוכווני־פְּנים. חשוב להם מה שהם חושבים על עצמם ברגעים של כנות גמורה. הבושה היא השפלה פומבית; האשמה היא עינוי פנימי.
היהדות הופיעה כראשונת תרבויות האשמה בשל האופן שהבינה בו את היחסים בין אלוקים ואדם. היהדות איננה סבורה שאנחנו שחקנים במחזה שהחברה היא הקהל והשופטים בו. אנחנו יכולים לשטות בחברה; אך באלוקים איננו יכולים לשטות. תרבויות בושה הן קולקטיביות וקונפורמיסטיות. מנגד, היהדות, תרבות האשמה המובהקת, מדגישה את היחיד ואת יחסיו עם אלוקים. חשוב לה לא אם אנחנו מתאימים את עצמנו לתרבות זמננו, אלא אם אנחנו טובים, צודקים וישרים.
על הרקע הזה בולטת חריגותה של הצרעת. זהו אחד המקרים היחידים בתורה של הענשה על ידי בושה ולא על ידי אשמה. הופעת הצרעת על קירות הבית היתה סימן פומבי לחטא פרטי. היא היתה דרך לומר לכל עובר ושב: "בבית הזה קרו דברים רעים". אט אט התקרבו האותות אל הנאשם. מקירות הבית פשטו אל מיטתו, מהם לבגדיו, ומשם טיפסו על עורו ועשוהו טמא:
וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְ"טָמֵא, טָמֵא" יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא. טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב: מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.
אלה הם ביטוייה המובהקים של הבושה. תחילה התיוג: סימון ציבורי של חרפה. אלה הם פרימת הבגדים, פריעת הראש, כיסוי הראש עד קו השפם, הקריאה "טמא, טמא". אחריו בא הנידוי: הדרה זמנית מחיי השגרה של החברה. התיוג והנידוי עניינם לא חולי אלא הוקעה חברתית. מכאן הקושי הראשוני להבין את דין הצרעת: היא מקרה נדיר של ביוש ציבורי בתרבות שאינה תרבות בושה, אלא תרבות אשמה. אך מקרה זה מתקיים לא משום שהחברה בוחרת להוקיע אדם, אלא מפני שה' אותת לה, בנגע הצרעת, שכך עליה לעשות.
חורבן החברה
ומדוע זה קורה דווקא בגלל לשון הרע, ולא בשל חטאים אחרים? מפני שהדיבור הוא המלכד את החברה. שיתוף פעולה מחייב אמון. משום כך לשון הרע הוא כה הרסני. הוא מערער את האמון. הוא גורם לאנשים לחשוד זה בזה. הוא פורם את החוטים המחברים את הקבוצה יחדיו. אם אין מטפלים בלשון הרע, הוא הורס כל קבוצה שהוא תוקף: משפחה, צוות, קהילה, אפילו עַם.
לכן העונש על לשון הרע הוא הוצאה זמנית מן החברה באמצעות חשיפה ציבורית, תיוג, ביוש ונידוי. קשה, אולי בלתי־אפשרי, להעניש את מדַבֵּר־הסָרה באמצעים הקונוונציונליים – החוק, בית הדין והממסד המקיים את תרבות האשמה. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אנשים המרעילים יחסים בלי לשקר ממש היא הכרזה בשמם, הוקעתם וביוּשם.
כזו, על פי חז"ל, היתה פעולתה הפלאית של הצרעת בימי קדם. צורה זו של צרעת אינה קיימת עוד. אבל לאינטרנט ולרשתות החברתיות יש כוח ביוש דומה – והוא ממחיש את עוצמתה ואת סכנותיה של תרבות הבושה. התורה עוברת מאשמה לבושה רק במקרים נדירי המציאות, וביושו של המצורע הוא מעשה ידי ה', לא מעשה ידי החברה. ועדיין, הלקח המוסרי נותר. רכילות זדונית היא מעשה המערער יחסים, שוחק את חבלי החברה והורס את האמון. ראוי לחשוף אותה ולהוקיעה.
לעולם אל תדברו רעה על אחרים – ושמרו תמיד מרחק מאלה העושים זאת.
כתוב תגובה