לפני מספר שבועות, אלפי שלוחות של הרבי ברחבי העולם התכנסו בניו-יורק ל"כינוס השלוחות העולמי". השליחה שנבחרה לפתוח את הכינוס הייתה חני גופין, מלוגנסק שבאוקראינה שנאלצה להימלט מעירה בעקבות המלחמה במזרח אוקראינה.

אנו מביאים כאן את נאומה המרגש.

התלבטתי אם לבוא ולספר, זה לא ממש באופיי. אם כי מתאים דווקא לסיטואציה הלא אופיינית בה אני חיה בחודשים האחרונים. "הרבי אמר, שמי שיסייע לכינוס השליחות יזכה בברכות רבות", אמרה לי מלכי גורקוב, ממארגנות הכינוס. הבנתי שזה הזמן. היום יותר מתמיד הקהילה היהודית בלוגנסק, אוקראינה, זקוקה לברכות. ולכן אני כאן. לחיים! חברות.

התארגנתי לנסיעה די ברגע האחרון. לא כי זה טיפוסי לי. ממש לא. זה כנראה משהו מבפנים, כמו דחייה או אולי שובע מפעולת האריזה וממראה מזוודות. רק לפני כמה שבועות עברנו שוב דירה, פירקתי מזוודות והטמנתי אי שם בבוידעם הגבוה, מקווה לא לראות אותם בחודשים הקרובים. מי יודע, אולי כבר הגענו לקבע בזמני. ואם אתם מתכננים מעבר דירה זמני או קבוע, רשמו לפניכם את המייל שלי לפינת המומחה. באותו יום פרדי בתי תלתה על המקרר דף גדול ובו רשימה מסודרת של... לא משחקים שהיא רוצה שאקנה לה, גם לא מטלות שביקשתי ממנה. של מה? של התחנות, שמשפחת גופין עוברת ונודדת. בינתיים – עומדים על 12, עוד 29 וננצח את עם ישראל במדבר. ונקווה שלא.

מישהו אחד היה דווקא מרוצה מהמזוודה הסגולה, צפה בה בעיניים כלות. ישראליק בן הארבע. "נוסעים הביתה"? הוא שאל במתיקות ובתקווה. הדבקתי לו נשיקה דומעת על המצח והסברתי לילדים, שעדיין לא הגיע היום. הבית הגדול והיפה בלוגנסק מחכה לנו נקי ומסודר – הבובה רחלי, מכונית המלט, משחקי ההרכבה ואפילו המיטות מוצעות. בעז"ה זה עוד יקרה.

אבל בעצם כן. הביתה. אני נוסעת לבית של כל חסיד. אל הרבי. אל זה ששלח אותנו הרחק ללוגנסק בט"ו באב תשנ"ט. אל מי, שתמיד חשנו, שהוא איתנו, תומך, מחזק ונותן כוחות. הרבי שלנו, שבזכותו הקהילה היהודית בלוגנסק כבר לא מדבר שממה אלא מונה מאות משפחות, שיהדותם היא גאוותם. הורים שמחפשים לרשום את ילדיהם דווקא לבית ספר יהודי, נשים שממשיכות להדליק נרות בכל יום שישי וילדים שהולכים בלבוש יהודי. נוסעת הביתה, אל הרבי. לספר, לתאר, לבקש ברכה עבור היהודים הפליטים, כמו גם עבור אלפי יהודים, שנותרו בלוגנסק וחיים בה בתנאי מחיה קשים במיוחד. ואולי גם לשאול עצה.

סיפרה לי שרה איידלמן, אחת המקורבות שלנו מלוגנסק, ידידה קרובה שלי. גם היא פליטת מלחמה, שעזבה מאחוריה בית, עסק משגשג, ועלתה לארץ לפני חודשיים מאימת המלחמה. היא התקשרה לשאול איפה באשדוד מתקיים שיעור תניא, שתוכל להשתתף בו, והפניתי אותה אל הרב לאופר. באותו ערב זמזם הנייד. הודעת SMS (ברוסית) "לא הבנתי הכל, אבל לא הרגשתי זרה. המושגים היו מוכרים לי. מאוד. השנים הרבות בהן השתתפתי דרך קבע בשיעורי תניא של הרב שלום בלוגנסק כנראה לא היו לחינם". בשבוע שעבר נסעתי עם בתה חנה למכללת בית רבקה בכפר חב"ד להירשם לשנה הבאה כתלמידה חב"דית מן המניין.

לפני ארבעה חודשים בחודש תשרי נסעה משפחתי לחגוג את ראש השנה בעיירה יאמפול שבמערב אוקראינה יחד עם עשרות יהודים פליטים מהקהילה, שחיפשו להתחמם קצת ולהתחזק מהביחד. זה היה מסע מתיש. גמאנו באותו חודש אלפי קילומטרים באוקראינה בניסיון לבקר ולהיות עם חברי הקהילה שלנו, שפזורים בכל רחבי המדינה. חשבתי אז לעצמי באירוניה על התירוצים הרבים, שהיו באמתחתי כל השנים למה לא לנסוע לקברי הצדייקים הנמצאים בעיירה האדיטש או ברדיצ'ב. פעם בהריון, פעם אחרת עם תינוק קטן. ובכלל, זה מאות קילומטרים מלוגנסק, רחוק וקר, והכבישים מלאי מהמורות. בתשרי השנה זה קרה ובגדול, השלמה מרוכזת של 15 שנים. ביקרנו אצל אדמו"ר הזקן, ר' לוי יצחק מברדיטשב, ר' מיכאל מזלוטשוב, הסבא משפולי והרבה צדיקים נוספים.

באותם ימים טרופים התלבטתי ארוכות אם להמשיך להוציא לאור את מגזין הנשים הבינלאומי ברוסית "עולם האישה היהודיה", שאני מוציאה כבר 15 שנים. כאב לי להפסיק, כאב מבפנים. זה חלק ממני, הילד השמיני שלי, או אולי הראשון. אבל היה גם בלתי אפשרי להמשיך. התנאים אינם תנאים, צלילות המחשבה בסימן שאלה, ובעיקר – מנוחת הנפש. לאן נעלמת? איך אפשר לדבר על יצירתיות וחדשנות כשאת נמצאת במלחמת הישרדות? וכן ולא, ולא וכן. ואז בעצה עם בעלי החלטתי, שזו השליחות שלי ואותה אני לא מפסיקה. אם יהיה רצון יגיעו גם הכוחות.

מה נאמר? לא שגרתי, לגמרי לא מתוכנן. מתחושות של חלום רע ורצון להתנער ולמחוק את התמונות הקשות, עברנו לכאב עמוק על אלפי משפחות עקורים, שביום אחד חרב עליהם עולמם. הם עזבו את ביתם לפני שמונה חודשים ועד היום אליו לא שבו. והם מחכים יחד איתנו, משפחות השלוחים במזרח אוקראינה – משפחת וישצקי מדונייצק, משפחת כהן ממריופול ומשפחת קרמר ממקייבקה ומשפחות נוספות. כולנו מתפללים, שהמחר יהיה שונה ויביא איתו בשורה של גאולה.

לא באתי להכאיב. אולי קצת לשתף, אבל בעיקר לחזק ולהתחזק. אשרינו מה טוב חלקנו! כמה פעמים חשתי את זה בחודשים האחרונים לפני שנאלצנו לעזוב. אלפי תושבי לוגנסק מקומיים התדפקו על דלתות בית כנסת וביקשו להתגייר, ולו כדי לזכות באותו סיוע הומניטרי עצום, לו זכו אלפי היהודים בעיר בזכות תומכים וידידים. כמה פעמים חשתי שממקום של נתינה והשפעה אתה לא יכול ליפול אלא רק לחזק ולרומם גם את עצמך.

בשעה כזו מיוחדת של שבת אחים גם יחד, כינוס השליחות תשע"ה, רוצה לקדם את פניכן, חברותיי השליחות, בשם הקהילה היהודית בלוגנסק, בברכת ברוכות הבאות.