מחנה הריכוז גרוס רוזן. שנת תש"ד – 1944. ליל חג פורים.

האסירים היהודים עלו כהרגלם על משכבם. אולי, איש לא זכר שהיום הוא חג פורים. גם מי שזכר, האם היה לו כיצד לחגוג? שמא יטול פיסת לחם קטנטנה וידמיין שזהו אוזן המן אותו הייתה מכינה אימא?

שקט שרר בצריף. השעה הייתה שעת ליל מאוחרת.

לפתע, כמו משום מקום, קפץ אחד האסירים מן הדרגש והחל לצעוק:

"יהודים יקירים, הלא חג פורים היום! היום אנו חוגגים את מפלת המן צורר היהודים אשר ביקש להשמיד את עם ישראל. אבל בורא העולם ראה את צעקת בניו והציל אותם, והמן הרשע נתלה על העץ!

"אחיי, כמו בימי מרדכי ואסתר, גם אנו נמצאים בעת צרה. לא המן שמו, אלא היטלר ימח שמו וזכרו! אבל חג פורים מזכיר לנו כי ישועתנו קרובה, וסופו של היטלר יהיה רע ומר כהמן!

"חיזקו ואימצו, עם ישראל חי!"

עיניו של היהודי בערו כלפידים וגופו כולו רעד מרוב התרגשות. ממקום אחר קפץ לו אסיר נוסף והחל לזמר באיטיות ובמתיקות את הברכה הנאמרת אחר קריאת המגילה:

"ברוך אתה ה'... הרב את ריבנו... והנוקם את נקמתנו..."

שני היהודים האמיצים שבו אל הדרגש והשקט השתרר שוב במחנה. בקרב האסירים שררה תחושה של שמחה והתעלות, אך גם חשש מן הבאות.

בבוקר אירע את אשר יגורו ממנו. קצין המחנה התפרץ אל הצריף והחל לצעוק.

"בלילה האחרון היו כאלו שהעזו לדבר נגד הפיהרר! הסגירו מיד את בני העוולה, אחרת מרה תהיה אחריתכם! אני מקציב לכם עשר דקות כדי להסגיר את אותם פושעים."

עשר דקות חלפו ואיש לא פצה את פיו.

"רוצו, רוצו!" החל הקצין לצעוק. האסירים הכחושים החלו לרוץ כשהגרמנים מצליפים בהם שוב ושוב. אחד משני האסירים כבר עמד להסגיר את עצמו, אבל היהודים סביבו לחשו לו "החזק מעמד! כולנו ערבים זה בזה!"

המירוץ המטורף נגמר. האסירים לא הוסגרו. באותו חג פורים, נס כפול אירע ליהודי המחנה גרוס רוזן: הם חגגו את החג, המרוץ השטני לא הפיל קורבנות, ואיש לא הלשין.

(מעובד על-פי סיפורו של פינחס פייבלוביץ' בספרו "עודני זוכר")