זוגיות "טכנית" פרושה ריחוק. ההישאבות לתוך ההתנהלות המשימתית של היומיום פוגעת לנו בקשר העמוק. באהבה, בחיבור, בקירבה וברגש שבינינו. לאחרונה קיבלתי מספר שאלות שעסקו כולן באותה נקודה: "הקשר שלנו נהייה טכני וסובב סביב ההתנהלות של הבית והילדים." השאלות הללו נכתבות תמיד בכאב ובגעגוע למשהו שחסר: "איפה נעלמה הקרבה? האהבה? ה'מעבר' שלנו?"

כולנו חפצים בחום, אהבה, דאגה וקרבה. בטח ובטח בתוך הזוגיות שלנו. הרצון להינשא מגיע קודם כל מתוך השאיפה לקירבה, להבנה, לקשר קרוב ואוהב. וכשזה חסר, העיקר חסר.

איך יוצרים שינוי?

ראשית כל, אם המצב הוא כזה, מוכרחים להיות מודעים לכך. אין טעם להכחיש, להתעלם, או לעשות "כאילו" הכל טוב. משהו עיקרי חסר, ומה שמתרחש כרגע אינו טוב.

מעבר לכך ישנן דרכים רבות לעורר את האהבה והקשר הרגשי. אך קודם לכך היא ההבנה כי האהבה היא הבסיס. השלום שבינינו, הרכות, הקירבה, והחמימות הם מספר אחד ועיקרי בבניין הבית שלנו. עדיף שיהיה לנו בית קצת פחות מסודר או שנעבוד קצת פחות – העיקר למצוא זמן, פניות ונכונות להשקיע בדבר הכי חשוב: בקשר שלכם.

ברגע שאנחנו באמת רוצים את זה ומבינים שזה העיקר, הדרכים לשינוי הן רבות מאוד. החל מפתקים והפתעות, זמן איכות לשיחה ולשיתוף, פינוק הדדי, מילים טובות, ואפשר גם נופש זוגי מקרב ומחבר. כל זוג יודע (ואם לא, זה הזמן להתבונן בכך..) מהן הדרכים שמעוררות אצלו את הקירבה והאהבה.

אישה יקרה כתבה לי כי כבר למעלה מחצי שנה הם מתנהלים ככה. עושים מה שצריך, מטפלים בילדים, בבית, בכסף באוכל ובכל העניינים, אך אין שום רומנטיקה, רגש או קירבה נפשית אמתית. היא תיארה בכאב כי נראה לה שבעלה כבר התרגל למצב ולא מנסה לשנות דבר: "למדנו לנהל יחד בית למופת. אין מריבות. הכל כמו שצריך, אבל מבפנים אני גמורה. הוא (הבעל) נראה תמיד אדיש ולא ממש אכפת לו מהריחוק הזה."

נדמה שאין דבר כואב יותר מלחיות "ליד" בן או בת זוג. להיות לכאורה ביחד אבל להרגיש כל כך לבד. וזה כואב לשני בני הזוג. אין לי ספק בכך. אלא שלא תמיד ההבעה של הכאב מתבטאת באותו אופן. יש מי שיבחר לצעוק ולהיות עצבני כל הזמן, יש מי שיבכה, יש מי שיסתגר בתוך עצמו, ויש מי שיראה אדישות למצב. אך בלב, בהרגשה, ייתכן וכולם מרגישים את אותי קושי או בדידות, ואולי גם פגיעות, כעס או ואכזבה.

לעומת הדברים הללו כתב לי בעל פגוע במיוחד כיצד אשתו משקיעה בקשרים שלה עם החברות והמשפחה ואילו רק לקשר הזוגי אין לה כוחות או זמן. גם הוא הוסיף: "ונראה שטוב לה כך. הזוגיות לא מעניינת אותה. העיקר שאני עושה מה שהיא מבקשת וזהו. היא לא צריכה ממני כלום יותר אבל אני כבר לא מסוגל לחיות ככה." אין ספק כי כואב מאוד לחוש כך. לחוש דחוי, לא רצוי ומרוחק. אך אני מאמינה כי גם אישה זו וגם האיש המתואר בשאלה הקודמת, שניהם חפצים בקירבה.

ייתכן שהם פגועים וזו הדרך שלהם להביע זאת. ייתכן למשל שאישה זאת משקיעה בחברות ובמשפחה כי שם היא מרגישה יותר אהובה ומול בעלה היא לא חשה כך. יכולים להיות אין סוף סיבות לריחוק "ולבריחה" לקשר הטכני. אך התפקיד שלנו הינו לקחת אחריות.

אם אנחנו מזהים שמשהו לא טוב קורה, שהריחוק גובר, נעצור. נדבר. נברר. נשנה. גם אם הצד השני מסוגר או מתרחק, נהייה אנחנו הראשונים שמבקשים את השינוי הזה.

בכדי להמחיש זאת אספר סיפור אמיתי ומרגש שהתרחש לפני זמן לא רב. התקשר אלי בערב שבת אדם (שאני מכירה) שתיאר שהמצב עם אשתו פשוט על הפנים. הוא לא יודע איך יצליחו לעבור את השבת הזו בכלל. מתח, ביקורת, וריחוק נוראי כבר חודש. לא היה לי הרבה זמן לדבר, אך אמרתי לו: "אולי זה לא יהיה לך קל, אך תנסה אתה לשנות אווירה. תאמר לה שכואב לך המצב, שאתה אוהב אותה וחפץ באושרה. תדאג לה בשבת ותנסה לפנק וכדומה. רכות מזמינה רכות. קירבה מזמינה קירבה".

הבחור היקר החליט לעשות זאת, להתגבר ולשנות גישה ואווירה. להפתעתו הרבה, ממש כמו מראה אשתו שינתה את היחס במקביל.

אז גם אם הריחוק כבר חודש, חודשיים או שנה. תתחיל/י את/ה. קרבה מעוררת קרבה. ופיוס מביא לפיוס. תשקיעו ברגשי, בנפשי, בחום ובמילים הטובות. תשקו את האהבה. והשאר בעזרת השם כבר יסתדר.

מגיע לכם להיות מאושרים! וזה לגמרי אפשרי.