מחקרים שונים בדקו בעבר תינוקות אשר ננטשו בלידתם. מסתבר כי החודשים הראשונים בהם היו התינוקות ללא אם חמה ומלטפת השפיעו עד מאוד על מבנה נפשם. נמצא כי אצל תינוקות אלו מצאו יותר פחדים, הסתגרות וחווית בדידות כרונית. (כיום, דרך אגב, מופעל בבתי חולים שונים בארץ ובעולם, פעילות התנדבותית של נשים הבאות לחבק וללטף תינוקות שננטשו בביתי חולים, עד אשר יגיעו למשפחות מאמצות).

כולנו זקוקים לאהבה. מעניין שלעיתים דווקא הרצון העז לאהבה הוא זה שמעורר פחדים גדולים מדחייה, מפגיעה ומחוסר בקבלת אהבה. דחייה היא בדיוק ההפך מאהבה. אהבה במובן העומק היא חיבור, ודחייה הינה פירוד וריחוק.

כל תינוק וילד זקוק לוויטמינים שונים בכדי לגדול ולהתפתח בצורה תקינה ובריאה. כל תינוק, ילד ואדם זקוק גם לוויטמין הנפשי המכונה אהבה. כשקיים חוסר בוויטמין זה, הדבר משפיע על מערכות נוספות, ועלול לעורר פחדים, חוסר בטחון, כעסים, קשיים חברתיים וחסימות שונות בהתפתחות.

יתרה מכך, אנשים רבים שסבלו מדחייה או הזנחה בילדותם, מפתחים בתוכם קושי פנימי להאמין לאהבה ולהתמסר אליה גם בבגרותם. הקושי לקבל אהבה ולהיפתח אליה, נוצר מתוך החוויות מהעבר שקיבעו בתת המודע צפייה פנימית, לא מודעת, לשוב ולחוש את הדחייה. חווית הדחיה מותירה רושם בנפש. רושם זה, אם איננו מודעים אליו, עלול לחסום אותנו מלעשות שינוי, עלול לקבע מחשבות שליליות ולצמצם את היכולת שלנו לקבל אהבה ולהתמסר אליה בלי פחד.

לשחרר את הילד הפגוע

פעמים רבות שואלים אותי: "אם לא קיבלתי אהבה בילדותי, זה אומר "שנהרסו" לי לכל החיים? האם יש בכלל פשרות למלא את החור שנוצר?"

אלו הן שאלות אמתית וטובות, אשר התשובה עליהן היא קודם כל – בוודאי שאפשר לתקן ולמלא. אנו נמצאים בעולם של תיקון, ולא ייתכן שבורא עולם יטיל עלינו התמודדות אשר אין דרך לצאת ממנה. עם זאת, דווקא מכיוון שמדובר בהתניה או במחשבה שלילית שחדרה לתת ההכרה, תהליך השינוי לא יהיה מידי. אך כמובן, ככל שנתמיד, נשקיע, נאמין ונתפלל- בעז"ה זה יקרה הכי מהר והכי אמיתי.

הדרכים לחולל את השינוי בעז"ה הן מגוונות ורבות. יתרה מכך במסגרת העבודה שלי גיליתי כי כל אדם נמשך ובוחר לעצמו כלים אחרים אשר מתאימים לנפשו הייחודית.

כעת נצא לדרך עם דרך מרכזית אחת.

זה לא באשמתך

חוויות של חוסר אהבה, הזנחה, נטישה או דחיה בילדות מעוררות בנפשנו באופן טבעי מחשבות ותחושות שליליות- אשר פעמים רבות הן שגויות וחוסמות. אחת המחשבות השגויות העיקריות היא תחושת האשמה. לא פעם בתור ילדים נוצרת אצלנו ההרגשה שחוסר האהבה או הדחיה שחוויתי- הם בגללי ובאשמתי. למשל: 'אמא או אבא לא אוהבים אותי כי אני ילד רע! אמא או אבא לא מחבקים אותי- כי לא מגיע לי חיבוק! אני לא מקבלת אהבה, כי אי אפשר לאהוב ילד "לא טוב" כמוני!' כילדים, אין לנו את הכלים לחשוב אחרת. אין לנו את היכולת להבין כי לאמא או אבא יש קשיים כאלה ואחרים, ושום דבר לא באשמתי. מחשבות אלו הן קשות, מייסרות, (כמובן שגויות!) ומקטינות מאוד. ובמידה והן מתקבעות בתוכנו, הן גם מחלישות את האפשרות להיפתח ולאפשר לאהבה החיצונית לחדור פנימה גם בבגרותנו.

מודעות זו היא השלב הראשון לצאת לתהליך של שינוי, וכעת נכנס התפקיד שלנו כאנשים בוגרים. לעטוף את הילד הפנימי שבתוכנו באהבה גדולה.

נעצום עיניים ונחזור לאחור אל אותו ילד קטן שהיינו. ומתוך הזיכרון הזה נעצור לחבק, לעטוף ולאחוז בילד/ה הפגוע/ה שבתוכי. להביע חמלה, אהבה והבנה לבדידות ולשדר שוב ושוב "שום דבר אינו באשמתך". אפשר לחזור אל זיכרון ישן וכואב, או גם להתבונן בתמונה ישנה, ולומר שוב ושוב: 'אני איתך, אני שומר עליך ואוהב אותך. מגיע לך לקבל אהבה. שום דבר אינו באשמתך. הוריך עשו כפי יכולתם, אך עקב העדר של יכולות רגשיות בתוכם, גם את/ה סבלת ולא קיבלת את האהבה הראויה לך. אני איתך ואנחנו נרפא את הכאב. אמלא אותך באהבה. את/ה אהוב/ה ומוגנ/ת עכשיו. אני מחבק/ת אותך חזק..'

גם אם עברו עשרים שלושים ושישים שנה או שמונים שנה – יש תיקון בעולם. יש ריפוי ויש תשובה.

סביר להניח כי בתחילה יהיה קשה להאמין ולהתחזק מהמילים הללו. אך אם נרגיל את עצמנו לפתח שפה חדשה כלפי עצמנו, שפה של חמלה, קבלה של עין טובה ורכות, לאט לאט גם הילד הפנימי ישתכנע וייפתח.

וזוהי ההתחלה. לחבק את עצמי. את הילד וגם את הבוגר שבי. להיות אוהב ורך קודם כל בשביל עצמי.

וכשאני מצליח לפתוח את גלי האהבה כלפי עצמי, אני מגדיל את גלי האהבה שיוצאים ממני החוצה.

מצד שני... מי שלא קיבל, יודע כמה זה חשוב

דווקא מתוך החוסר שלנו, מתוך הכאב וההבנה בחשיבותה של תחושת האהבה, אנו עצמנו יכולים להפוך ולהיות שגרירים של אהבה בעולם. כשם שאנו מתמלאים בכוחות כאשר אנו מרגישים אהובים, יש לנו את היכולת להעניק זאת גם לאחרים סביבנו. הערכה, כבוד, מאור פנים ופרגון כנה, מחזקים את תחושה האהבה ומחברים את הזולת אל הכוח והטוב שבתוכו.

וכשם שאנו יודעים ומרגישים עד כמה האהבה מרפאת ומחייה (וכן להפך...), כך אנו יכולים להשתדל לקחת על עצמנו להפיץ ולהאיר באהבה. להזכיר לקרובים לנו, עד כמה הם יקרים ואהובים אצלנו.

לחבק, לחייך, להחמיא, להתמקד בטוב, להימנע מביקורת שלילית, לשמח ולעודד.

ועל כך אנו זוכים לתגמול כפול. האחד הוא עצם ההשפעה והחסד עם הזולת, והשני הוא העובדה שככל שאנו מעניקים אהבה, אנו זוכים בעצמנו להתמלא באהבה ולהאמין לה...

בהצלחה רבה והרבה אהבה!