רבי אלימלך מליז'נסק סיפר את המשל הבא:
ילד אחד הלך ביער יחד עם אביו. ביער גדלו תותים, ומדי פעם היה עוצר הילד לקטוף אותם. "בני יקירי" אמר לו אביו, "אומנם היום גדול, אך גם היער גדול הנהו – אם תתעכב באכילת תותים, לא נספיק לחצות את היער כשתשקע השמש!"
אבל הילד השיב לאביו:
"אבא, אני צעיר ממך ויודע לרוץ מהר. התקדם לפניי, אני אמשיך לקטוף תותים ולאחר-מכן ארוץ ואפגוש אותך שוב."
לא יכל האבא לסרב לתחנוני בנו יקירו. "מסכים אני כי תתעכב מעט" הוא אמר, "אך ברצוני לוודא כי לא נתרחק מדאי זה מזה ולא תאבד דרכך ביער הסבוך. כל כמה דקות קרא לי בקול רם. אם תשמע אותי ואני אשמע אותך – נדע שלא התרחקנו זה מזה."
והנמשל:
טירדות העולם הזה דומות ליער מלא בתותים, פיתויים הגורמים לאדם להתמקד ביער ולשכוח מן המטרה. לשם כך על האדם להרים את קולו, לשמוע את קול המצפון המזכיר לו כי המטרה האמיתית בחיים היא קיום רצונו של הבורא – ולדעת שהוא לא התרחק מדאי...
כתוב תגובה