אנחנו ומיקרונזיה. המדינה הקטנטנה הזו – יחד עם עוד כמה מדינות בודדות – היו אלו שתמכו בעמדת ישראל בעצרת הכללית של האו"ם. כל השאר, גם מדינות אותם חשבנו לידידות, הצביעו נגדנו או שהתחמקו מהחלטה והחליטו להימנע.

מעניין שההצבעה נערכה ב-29 בנובמבר. תאריך זה, או כמו שהוא נצרב בתודעה כ-"כט בנובמבר", היה היום בו נערכה הצבעה אחרת של האו"ם, לפני עשרות שנים. גם אז האו"ם התכנס כדי להכריז על הכרה במדינה, אבל לא במדינה פלסטינית כי אם על זכותו של עם ישראל להתגורר בארץ אבותיו.

ריקודי שמחה ספונטניים פרצו ברחובות. מבוגרים וילדים לא הפסיקו להתרגש: סוף-סוף קיבלנו את ההכרה לה ייחלנו. אפילו האו"ם מכירים בזכותנו על הארץ! וראו מה קרה, קצת משישה עשורים מאוחר יותר. שוב מתכנס האו"ם ומקבל החלטה על ארץ אבותינו, אך הפעם הוא החליט כי חלק ממנה דווקא שייך לעם אחר.

מה כל זה אומר לנו? שאולי טעינו אי-שם. נכון, הכרה בינלאומית היא דבר חשוב, אך אין לה ולא כלום עם הקשר שלנו לארץ הזו. לא קיבלנו אותה בגלל החלטת או"ם כזו או אחרת. זו הארץ שבורא העולם הבטיח לאברהם, יצחק ויעקב.

מאז אותם ריקודים נלהבים בכ"ט בנובמבר 1947, חלפו שנים. אך החלום כי נהיה עם ככל העמים התגלה כאשליה. גם אם מאוד נרצה, נתחנן ונבקש, לעולם לא נהיה חלק אינטגרלי ממשפחת האומות. תמיד נהיה יחודיים ומיוחדים. אולי הגיע הזמן שנתנהג בהתאם.