אנשים רבים ברחבי העולם, יהודים ולא יהודים כאחד, כעסו לקרוא כי במשחקים בלונדון לא תקויים דקת דומיה לזכר אחד עשר הספורטאים שנהרגו במינכן, לפני ארבעים שנה. מה כבר ביקשנו? הם לא הבינו. דקה אחת, דקה מתוך טקס פתיחה בן ארבע שעות, אפילו לא דקה אחת לזכר החללים? לא ביקשנו הדלקת נר, הקראת השמות או הקרנת סרטון קצר לזכרם – למרות שכמובן רעיונות אלו היו מתקבלים בזרועות פתוחות – אלא רק דקה אחת של דומיה?

לפני מספר ימים קראתי רעיון שהובע על ידי הרב אריה שישלר, שליח הרבי ביוהנסבורג, דרום אפריקה. בדבריו הוא ציין כי אולי בעוד אנחנו אלו שמתעקשים על דומיה, העולם לא מאפשר לנו לעשות זאת.

האם אי-פעם עמדנו בדומיה מול אסונות?

בשואה, העולם כולו עמד בדממה כאשר הובילו שש מיליון מאחינו ואחיותנו אל תאי הגזים. אך אנחנו לא שתקנו. היהודים פסעו אל מותם כאשר שירת "אני מאמין" על פיהם.

במצרים, כאשר השליכו את התינוקות שלנו אל תוך היאור, לא שתקנו. הרמנו את קולנו בזעקה לבורא העולם שיבוא ויושיע אותנו.

האם כעת עלינו לשתוק? האם כך רוצה היהדות שנתמודד?

או שמא לא זו דרכנו. דומיה היא הסכמה, הכנעת ראש; קבלה שבשתיקה. אך הנביא קורא ואומר: "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט!"

אנחנו מבקשים רגע של דממה. אך בקשתנו נדחית. אולי יש בכך מסר מן השמיים: זו לא עת לשתוק, זו עת למעשים.

עם ישראל לא מגיב לאסונות בהרכנת ראש אלא בקריאה לפעולה. את זכרם של הנרצחים במינכן לא ננציח באמצעות שקט אלא באמצעות המון רעש: מאות אלפי מעשים טובים שנעשה לזכרם. נוכיח למרצחים הארורים ולממשיכי דרכם כי עם ישראל חי וקיים. הם ביקשו לעקור ולהשמיד, אך אנו נוסיף וננטע. נמשיך ונגדל דור גאה ביהדותו ובמורשתו, דור שיישא בגאון את דגל היהדות בכל מקום אליו ילך.

יהי זכרם ברוך.