נישואין הם מושג מוזר למדי. מן הסתם היה זה הרעיון של אלוקים. מי עוד יכול היה לחשוב על תוכנית כל כך מופרכת, המחברת בין הפכים, מניחה אותם תחת קורת גג אחת ונותנת להם לחיות חיים משותפים? ומי עוד יכול היה להמציא מוסד כל כך יפה ורב-עוצמה כמו הנישואין? זה מוסד מוזר – אך הוא עובד! דווקא בשל האבסורדיות שבנישואין, הם חוויה שאין לפספס אותה.

אחד ההיבטים המרגשים ביותר בנישואין הוא גילוי ההבדלים העמוקים שבין גברים לנשים, ולמידת האופן שבו הם משלימים זה את זה. הבדלים אלה אינם רק ביולוגיים – בכל רמה של הווייתנו – ברמה השכלית, הרגשית, הפסיכולוגית והרוחנית – דומה שגברים ונשים מגיעים מכוכבי לכת שונים.

אינכם צריכים להיות נשואים כדי לקלוט זאת. אנו רואים זאת אצל הורינו, אחינו ואחיותינו, ואצל ידידינו. אבל רק בנישואין אפשר להתחיל להעריך את ההבדלים הללו וליהנות מהם. אתה עשוי לאהוב אצל אשתך את אותה תכונה שבגללה לגלגת על אחותך; והדברים שגרמו לאחיך להיראות לך מעצבן כל כך, עשויים לגרום לבעלך להיות הגבר שאת אוהבת.

אך עלינו לשאול: מה עושה אותנו שונים? האם זו רק התניה חברתית העושה את הגבר לגבר ואת האישה לאישה, או שאנו נולדים ככה? האם הגבריות היא הורמון, הרגשה, הוא האופן בו מחנכים גברים? האם נשים מאומנות להיות נשיות, או שהן יודעות זאת בעצמן, מניסיונן?

קיימות תיאוריות רבות על נושא המין. חיבורים על המיסטיקה היהודית, או הקבלה, עוסקים בהרחבה בשאלה זו. גישת הקבלה היא ייחודית ומהפכנית כאחד. היא אומרת, שהמקור לזהות הזכרית/נקבית היא טבע וטיפוח גם יחד. זוהי מהות נשמתנו. לגברים ולנשים יש שורשי-נשמה שונים לחלוטין, ולכן הם שונים זה מזה.

במונחים של הקבלה, נשמותיהם של הגברים באות מעולם ההתעלות השמימית; ונשמות הנשים, לעומת זאת, מגיעות מעולם הנוכחות-בכול של אלוקים. ההתעלות היא האיכות השמימית של היות האדם בעולם שמעבר; הנוכחות-בכול היא האיכות השמימית לא פחות של היות-נוכח. אלה הם ההיבטים הזכריים והנקביים של היסוד השמימי, והם משתקפים בגבר ובאישה בהתאמה, כאן עלי אדמות במישור האנושי.

אף שכל אינדיבידואל הוא ייחודי ולא כולנו מתאימים להגדרות מופשטות יתר על המידה, הרי במובן כללי ישנה הבחנה ברורה בין תנוחות רוחניות זכריות ונקביות. מקורות הנשמה השונים שלהם מיתרגמים לכדי שתי פרסונות שונות מאוד זו מזו. אולי אפשר לבטא זאת כך:

גברים הם נשמות יותר מרוחקות; הם מכוונים לתת את הכיוון במערכת היחסים.

נשים הן נשמות יותר מעורבות; יש להן היכולת להביא נוכחות לתוך הנישואין.

דבר זה נעשה ברור כאשר אנו מנתחים את טבעם של גברים לעומת טבען של נשים. ישנן סיטואציות מסוימות שבהן הניגוד הזה הופך לברור ומוגזם יותר. הבה נביט בכמה דוגמאות.

בתקופה המובילה אל חתונתם, מתלוננת רחל שאילן לא נרגש כל כך. כאשר צריך לבחור את התפריט, אילן אומר לרחל שהיא יכולה להחליט בעצמה – באמת שלא איכפת לו אם הסלט מוגש עם רוטב צרפתי או איטלקי. הצבעים לגמרי לשיקולה, הוא ילך עם כל מה שהיא תבחר, אפילו אם זה יהיה ארגמן (הוא אפילו לא בטוח מה זה "ארגמן"). רחל רצה לראות איך יצאו ההזמנות, ואדי אפילו לא טורח להביט בהן. כאשר היא מראה לו אותן, הוא אפילו לא מבחין בסימן המים בנייר שעליו רשומים שמותיהם בקליגרפיה נאה. כל אזכור של החתונה והיא מלאת התרגשות, בעוד הוא אפילו לא קנה חליפה עדיין.

אילן לא יכול לשנות את הדבר. אין זה שהוא לא נרגש – הוא אכן נרגש, בדרכו שלו. אבל אילן הוא גבר. הוא נרגש להתחתן, אך בעבורו, לנישואין אין כל קשר לתפריט או לקישוטים. זהו אירוע – הפרטים לא מעניינים אותו. אבל בשביל רחל, כל פרט בחתונה חשוב להצלחת האירוע. בכל פרט מצוי חותם אישיותה. היא מעורבת. הוא מרוחק.

עוד דוגמא: אדם ועליזה הלכו זה עתה להרצאה בנושא עזרה עצמית. המרצה דיבר שעה וחצי על אסטרטגיות שבהן יכול כל אדם לנקוט לשיפור חייו. עליזה נדלקה לגמרי, התמלאה השראה, והייתה מוכנה להתחיל ליישם שינויים גדולים בחייה. אדם עדיין תוהה כמה כסף יקבל המרצה בעד ההרצאה. כאשר שואלים אותו איך הייתה ההרצאה בעיניו, הוא משיב במילים כמו "מעניינת", "מוצגת היטב", "משעשעת" – כולם ביטויים מרוחקים ולא אישיים. עליזה עשויה לשנות את חייה או שלא לעשות כן, אך בלי ספק, היא חשבה על כך. בעבור אדם, הרעיונות היו טובים, אבל ייקח לו זמן ומאמץ גדול אפילו לקלוט שהרעיונות הללו עשויים לתפוס גם לגביו.

רימון ותמי הם ביחד, קוראים את המאמר הזה. לפי המבט על פניה של תמי, אפשר לראות בדיוק מה היא מרגישה. היא רותחת. כל ההכללות וההצהרות הגורפות הללו על גברים ונשים. אני לא מתאימה בכלל לסטריאוטיפים האלה! מקץ שלוש פסקאות היא יוצאת מהחדר. "אני לא יכולה לקרוא את הזבל הזה", היא אומרת. רימון, בלי לשמוע את התפרצותה ובלי להבחין בכך שהלכה מן החדר, ממשיך לקרוא. פניו לרוב חתומים – התגובה היחידה הניכרת בו היא הרמת גבות קלה. הוא מסיים לקרוא את המאמר, ואפילו לא קולט שהפיסקה נכתבה ביחס אליו. הוא ממשיך להביט בפרסומות. אולי הוא הסכים עם הכתבה, ואולי לא. תצטרכו לשאול אותו כדי לגלות זאת. רימון מרוחק. תמי מעורבת.

תמי צודקת. לא כולנו מתאימים בדיוק לתבניות הללו. למעשה, לכל אחד ואחת מאתנו יש יסודות משתי קבוצות המגדר – לכולנו יש צד נקבי וצד זכרי. אבל באופן כללי, קיימות גישה זכרית וגישה נקבית. הזכר מרוחק ומשקיף על הדברים מלמעלה. הנקבה נוכחת ומעורבת.

אין כל רע באף אחת מן הגישות הללו. לכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות משלה. לפעמים טוב להיות מרוחק. כאשר צריך לראות את הדברים בהקשרם ולשפוט ביחס אליהם, האי אובייקטיביות והשקפה על הדברים מלמעלה ומרחוק היא הכרחית, חיונית. אפשר לראות דברים כמות שהם רק כאשר נשארים מחוץ להם. מרגע שאתה מעורב, כבר אינך יכול לראות את התמונה הרחבה. זו העוצמה של הנשמה הזכרית – מרחק שמאפשר אובייקטיביות.

אבל אובייקטיביות יש לה גם חסרונות. לא תגיע לשום מקום אם תישאר בבחינת צופה על גדרות החיים. להיות חי וממשי פירושו להיות מעורב, ולשם כך אתה צריך לרדת מעולם התיאוריה ולהשקיע את עצמך ברגע ההווה. זהו הרגעשבו נכנס היסוד הנשי. תחושת המעורבות והנוכחות שלה הן אלה הנותנים לחיים צבע ואישיות. האישה היא זו שעושה את החיים ממשיים ורוטטים, שלוקחת את הדברים מן היסוד האנליטי לבין היסוד החווייתי, מן התיאוריה אל המעשה.

נישואין הם השותפות האולטימטיבית שבין שני העולמות – התעלות ונוכחות-בכול. בכך שכל צד לומד לשתף את השני בהשקפתו הייחודית תוך שהוא מעריך ומתחבר אל הפרספקטיבה המקבילה של האדם האחר, הופכים בעל ואישה לאיזון מושלם בין יקומים משלימים. הגבר מדריך את לאישה, האישה מובילה את הגבר. הגבר מעניק פרספקטיבה, האישה מעניקה ניסיון. האחד ללא השני זו תמונה לא שלמה. ביחד, הם מהווים יחידה שנהנית משני העולמות.

לאור הגדרה זו של היסוד הזכרי והיסוד הנקבי, נוכל להבין שתי מסורות יהודיות עתיקות. בימים שטרם החתונה, נהוג שהחתן ייקרא לתורה בבית הכנסת, ושהכלה תטבול במקווה. על פני השטח, דומה כי שתי הפעילויות הללו מצויות במרחק עולמות שלמים זו מזו. אמירת ברכות על ספר תורה וטבילה במקווה טהרה הן שתי פעילויות שאינן דומות זו לזו כהוא זה. מדוע ישנם מנהגים כה שונים זה מזה לגבר ולאישה?

תשובה אחת לכך עשויה להיות, שהמעשים הללו הם דרך שבה יכולים החתן והכלה להתחבר אל מקורותיהם הרוחניים העצמאיים, להדגיש ולטפח את התרומות הייחודיות של כל צד אל הנישואין העתידיים. הגבר אמור להעניק לנישואין כיוון ויציבות, ולכן הוא מתחבר אל המקור האולטימטיבי של כיוון ויציבות – לתורה. האישה אמורה להביא חיוניות וניסיון אל האיחוד שביניהם, ולכן היא טובלת במים נותני-החיים. הוא עושה מעשה שבתיאוריה – קריאה. היא עושה מעשה הנותן מעטפת מוחלטת – טבילה. הוא התחבר אל מקור ההתעלות, והיא – למעין הנוכחות-בכול.

אין זה הישג של מה-בכך להביא לאיחוד של גבר ואישה – שני ניגודים שונים כמו שמים וארץ, לב ושכל, תיאוריה ומעשה. אנו מתכוננים בכך שראשית אנו צוללים אל מקורותינו הרוחניים העצמאיים – דברי התורה הקדושים ומי המקודשים. בחופה, סכך של אור שמימי מחבר את נשמותינו ועושה אותנו לנשמה אחת. לאחר מכן, אחרי החתונה, אנו עומדים בפני חיים שלמים שבהם נוכל ללמוד כיצד לעבוד יחדיו ולגלות את הפלא והיופי של שני עולמות ההופכים לעולם אחד.

רעיון די פראי. אבל רעיון די טוב, למען האמת.