אני מתרווח במושבי בטיסת אל על בדרכי לישראל לחגיגת בר המצווה של אחד מחברי קהילתנו. השעה היא 11:30 בבוקר וביחד עם 450 הנוסעים האחרים אני מנסה להסתדר בצורה הנוחה ביותר לטיסה הארוכה לארץ הקודש. ראשי סחרחר עליי. אני עדיין לא יכול להאמין למה שקרה לי לפני שעות אחדות בלבד.
בשל פטירתה של אמי עליה השלום, השתדלתי להשתתף בכל תפילה ולומר קדיש לזכר אמי. אלא שטיסת ג'ט-בלו [JetBlue] מספר 46 מאורלנדו לשדה התעופה קנדי בדרך לישראל היוותה עבורי אתגר אמיתי.
לוחות הזמנים של טיסות ההמשך שלי היו צפופים מאוד ולכן סידרתי שאחי, שליח חב"ד ברוזלין שבניו-יורק, יאסוף אותי משדה התעופה קנדי ואסע למרכז חב"ד בעירו, שם אשתתף בתפילת המנחה.
הייתי מוכן לכל האפשרויות – או כך לפחות חשבתי. ביידיש קיים ביטוי שאומר, "א מענטש טראכט און גאט לאכט" – או בלשון הפסוק "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". זו הייתה דוגמא מושלמת. היינו אמורים לצאת מאורלנדו בשעה 4:15, אבל הטייס הכריז על עיכוב של 90 דקות בגלל מזג אוויר גרוע.
לא פספסתי אמירת "קדיש" אחת מאז שאמי הלכה לעולמה עשרה חודשים קודם לכן. מה לעשות? הייתי מודאג וחשבתי על פתרונות אפשריים. ארד מן המטוס. אחמיץ את הטיסה – תמיד אוכל להזמין עוד טיסה, אבל לא אוכל להחמיץ אמירת "קדיש".
"סליחה", שאלתי את אחת הדיילות, "יש לי פגישה חשובה בניו-יורק ואם לא אוכל להגיע לשם בזמן, אאלץ לרדת עכשיו מן המטוס".
"אני מצטערת מאוד", הוא השיבה בנימוס. "איננו יכולים לחזור. אנו כבר על המסלול, ממתינים להמראה. ישנם מטוסים לפנינו ומאחורינו. אנחנו לא יכולים לזוז, זה בלתי אפשרי". טוב, לפחות ניסיתי...
חלפו שלושים דקות והעניינים לא זזו. כל כמה שניות הסתכלתי בשעוני וחישבתי מהו הזמן המוקדם ביותר שנצליח להגיע בו. חלפו עוד 15 דקות. ראיתי שאני מוכרח לעשות משהו – אבל מה?
פתאום חלפה במוחי מחשבה נועזת. אולי נמצאים על הטיסה מספיק יהודים למניין? לא הבחנתי ביהודים דתיים, אבל זו הייתה תקוותי האחרונה.
"לפני שאתחיל למשוך תשומת לב מכל הנוסעים, אבדוק את סיכויי ההצלחה שלי", אמרתי לעצמי. כשאני משתדל שלא להתבלט, קמתי ממקום מושבי, לכאורה כדי לחלץ את עצמותי, וצעדתי הלוך ושוב במעבר המטוס כשאני תר אחרי פנים בעלי מראה יהודי. אבוי, רק לבחור שבמושב האחרון היו פנים בעלי מראה יהודי, ואפילו לגביו לא הייתי לגמרי בטוח. האם אני חולם או נואש עד כדי כך שאני מדמיין לעצמי שהוא נראה יהודי? אזרתי עוז ושאלתי אותו ישירות: "אתה יהודי?" כשהוא ענה לי "כן" כמעט קפצתי לתקרה מרוב שמחה. הסברתי לו מהר שהיה עליי לומר "קדיש" לאמי וכי אני זקוק למניין. הוא הבין. "ספור אותי כאחד מן העשרה" (מניין לתפילה זקוק לעשרה גברים יהודיים), הוא השיב והתיישב בחזרה אל מול מסך הטלוויזיה כשהוא מניד קלות בראשו כדי לאחל לי מזל טוב בחיפושיי.
כשאני מעודד על ידי ההצלחה הראשונה הלכתי וזיהיתי עוד פנים "בעלי מראה יהודי". לא חלף זמן רב והגענו לארבעה. כל אחד מהם אמר לי, "אני לא דתי" או "אני לא יודע איך להתפלל". עם זאת, הם גילו נכונות לעזור.
הדקות הוסיפו לנקוף, אך נתקלתי במבוי סתום. לא הצלחתי לזהות עוד פנים בעלי מראה יהודי. ככלות הכל, כמה פורטוריקנים יכולים היו להיות יהודים? האם עליי לחדול ממאמציי? לוותר? הלכתי ממושב למושב ושאלתי, אך הפעם בסגנון קצת אחר. "סליחה, האם מישהו ביניכם הוא יהודי?" שאלתי, והבלתי אפשרי הלך וקרם עור וגידים. פעם בכמה זמן, התשובה הייתה "כן, הוא יהודי", או "כן, אני יהודי".
הצלחתי להגיע לשבעה אנשים. הייתי זקוק לשלושה נוספים בלבד. במפתיע, אחד ממנהלי חברת ג'ט-בלו ישב במושב רגיל. "אני יכול לעזור לך?" הוא שאל. חשבתי שהוא סתם פועל בהתאם לכללי שירות הלקוחות של החברה, אבל משהסברתי את הבעיה שלי, הוא מיד נחלץ לעזרתי. בראשי החלה להתנגן מנגינת הפרסומת של חברת ג'ט-בלו. לתדהמתי הוא הציע להשתמש במערכת הכריזה כדי להודיע כי דרושים מתנדבים בני הדת היהודית.
"תודה", השבתי לו, "אך אני מעדיף למשוך פחות תשומת לב".
"סלח לי", קרא אדם שישב בעבר השני של המעבר. "שמעתי את שיחתך. אני יהודי". כעת היו לנו שמונה אנשים. התחלתי להאמין שזה עומד לקרות. המשכתי בחיפושיי. התחלתי לחוש התרגשות נוכח הסיכוי שיתקבץ לו "מניין" בדרך נס, אולם סדרת תשובות שליליות לשאלתי החזירו אותי למציאות. נוסע אחד שמאוד רצה לעזור אך לא היה יהודי אמר לי, "החבר שלי הוא חצי יהודי". כששמץ תקווה מתגנב ללבי, שאלתי את חברו, "אתה יהודי?" – "לא, לא ממש", הוא אמר לי. מאוכזב, פניתי ללכת משם, אך הוא קרא אחריי והוסיף, "אבל סבתא שלי הייתה יהודייה". פניתי אחורנית ושאלתיו, "אמא של אמא שלך?" – "כן, אבל זה לא עושה אותי יהודי, נכון?" "בטח שכן!" אמרתי לו. "יופי, פתאום אני מגלה שאני יהודי! אולי האיחור בטיסה היה שווה רק בשביל זה!".
כפסע ביני לבין ההצלחה, התחלתי לצעוד בבטחון במורד המעבר כשאני מוכן להשיק את המניין הכמעט מושלם. בשלב זה כבר ידעו כל נוסעי המטוס מה מתרחש. פעם בכמה זמן שאלני המנהל, "לכמה הגעת?" כשאמרתי לו שהגעתי לתשעה, הוא דיבר במכשיר הקשר שלו עם תא הטייס ושאל אם יש יהודים בין אנשי הצוות. "שלילי", הגיעה התשובה.
בנקודה זו רצו כולם לעזור, אך המצב נראה חסר תקווה. כבר עברתי פעמיים על כל מושב והתחלתי להשלים עם העובדה הקודרת שעל הטיסה הזאת קיימים כנראה רק תשעה יהודים ממין זכר מעל גיל 13.
בעודי עושה את דרכי בייאוש חזרה למושבי, מישהו שריחם עליי מאוד עצר אותי ושאל: "יש לי חבר יהודי בג'ורג'ייה שאני יכול להרים אליו טלפון. זה יעזור?" הסברתי מדוע זה לא יעזור והודיתי לו בכל מקרה. (כאילו שלא הכרתי בעצמי כמה יהודים שיכולתי לטלפן אליהם...).
התקשרתי לאחי וסיפרתי לו את הסיפור כולו. "אתה לא תאמין: יש לנו תשעה אנשים למניין הזה! אבל זהו זה," אמרתי לו בדאגה. "אתה הרי קצין דת במשטרה כאן? אולי תשיג ליווי משטרתי למטוס, או אולי תוכל לגרום לאדם יהודי מן הבטחון להגיע לכאן ולעלות למטוס?" הוא אמר שהוא ינסה, אבל לא נשמע מעודד במיוחד. הזמן והסיכויים פעלו שניהם נגדנו.
"אם לא אצליח להשלים את המניין הזה אחרי שהשגתי תשעה יהודים על הטיסה, זה יהיה מאכזב נורא", אמרתי לעצמי. הכנתי את עצמי נפשית לאכזבה שכזו, מפני שלא נשארו לי ברירות. שבתי למושבי וחיכיתי לראות מה יקרה.
חלפו שניות מספר. הנוסע שישב ממש מאחוריי כחכח בגרונו ואמר, "אני ממש מצטער, אבל קודם, כשאמרתי לך שאני לא יהודי, לא אמרתי את האמת. האמת היא שאני יהודי". עיניי התרחבו בפליאה. בהתחלה חשבתי שהוא עובד עליי, או שהוא סתם מנסה להיות נחמד כי הוא רואה עד כמה אני נואש. הייתי חשדן וידעתי שאני צריך לחקור אותו קצת. "אמך יהודייה?" שאלתי אותו בניחותא (כאילו עמד לרשותי כל הזמן שבעולם).
"בטח", הוא השיב. "שם נעוריה הוא הורוביץ. אין שם יותר יהודי מזה"; ואז הוא הוסיף, "אין כל ספק בכך. אני אפילו מכיר את תפילת "ברוך אתה אד-ני...".
כולם סביבי היו נרגשים מאוד. נופפתי בזרועי למנהל המסור מחברת התעופה שישב כעשר שורות לפניי. "הצלחנו!" קראתי. "יש לנו עשרה איש!" הוא כל כך שמח שאפשר היה לחשוב שהוא זכה בלוטו.
המנהל הזמין אותי להיפגש עם הדיילות בחלק האחורי של המטוס. הוא רצה להבטיח שה"מניין" יתנהל כשורה. הלכתי לשם ואמרתי להם שבעצם אני לא צריך הרבה, ושאני לא רוצה לגרום להם אי-נוחות כלשהי. הצעתי שנתחיל לאחר חלוקת המשקאות כדי שלא נפריע להן בעבודתן. מעבר לכך, אמרתי להם שתפילת המנחה תיקח בין שבע לעשר דקות בסך הכל. כמו כן הודיתי להן על עזרתן ועל ההבנה שגילו.
המנהל הציע להודיע לי לכשיסיימו את חלוקת המשקאות במטוס. הוא אף אמר שיסייע לי לאסוף את תשעת המתנדבים שלי. ברגע שקיבלתי את ההודעה ממנו התחלתי ללכת במורד המעבר ו"לאסוף" את האנשים. (קיוויתי שאזכור מיהם ואכן זכרתי). כעבור זמן קצר שורה של יהודים צעדו אחריי לכיוון אחורי המטוס. כשלוש שורות לפני הסוף ראיתי פתאום פרצוף שהחמצתי. "הוא נראה יהודי ללא ספק", חשבתי לעצמי. עם כל האנשים האלה שאינם מוכרים לי, אולי מוטב שיהיו לנו אחד-עשר איש, ליתר בטחון.
לפיכך עצרתי ושאלתי אותו, "אתה יהודי?"
"כן", הוא השיב, "אבל תראה, אתה חוסם את המעבר! כל האנשים האלה רוצים לעבור!" אמרתי לו, "האנשים האלה הם המניין שלי". האיש התאושש מתדהמתו ואמר, "אם ככה, גם אני בא".
האווירה בחלק האחורי של המטוס הייתה אקסטטית ומחשמלת. הגברים היהודיים היו מאושרים כל-כך שהיה אפשר לחשוב שהקבוצה שלהם זכתה בליגת האן. בי. איי. נדחסנו לתוך המטבח הזעיר באחורי המטוס. לדיילות בקושי היה מקום לעמוד איתנו, ולכן הצעתי להן בנימוס לעמוד לפנינו "כדי לוודא שאיש לא יפריע לתפילה". הן נענו לבקשתי בשמחה.
לפני תחילת המניין הסברתי לחברים הלא-דתיים מה אנו עומדים לעשות. ממבטיהם ההמומים נראה היה שרק שלושה מאחד-עשר האנשים השתתפו אי-פעם במניין. אמנם מטרתי העיקרית הייתה לומר קדיש, לא רציתי שאותם יהודים חילוניים יחוו את התפילה כמין מס שפתיים. לכן ניצלתי את ההזדמנות לומר כמה מילים על מושג התפילה.
"התפילה אינה מוגבלת למקום מסוים אלא ניתן להתפלל בכל מקום, החל בחדרך הפרטי ועד למטוס ג'ט-בלו שתקוע על מסלול ההמראה שלו", כך אמרתי להם, ואז הגעתי לפרטים הטכניים. "כיוון שחברת ג'ט-בלו לא מחזיקה עדיין עשרה סידורי תפילה בטיסות הפנימיות, אני אנהל את התפילה בטקסט המקורי – בלשון הקודש –ובעל פה. אני מבקש מכם רק שתגידו "אמן" בזמן המתאים".
"איך נדע מתי לומר אמן, אם אנו לא מבינים עברית?" שאל אחד הנוסעים בהגיון, ואכן הייתה זו שאלה טובה. "אני אאותת לכם באגודלי בזמן המתאים", השבתי לו.
הוצאתי את הכיפה שלי מתחת לכובעי ונתתי אותה לאחד האנשים שעמד סמוך אליי. שאר הגברים לקחו לעצמם כיפות (מפיות נייר) מן המטבח באדיבות חברת התעופה ג'ט-בלו. התמונה הייתה רבת עוצמה.
הדיילת שאלה אם היא יכולה לצלם אותנו בשעת התפילה ואמרתי לה שאין לי שום בעייה עם זה. בלי דיחוי נוסף התחלתי במניין שלנו. כלפי חוץ, הרגשתי נהדר כשהרמתי את אגודלי בפעם הראשונה! כלפי פנים הייתי נרגש עד מחנק בתחושת הודיה לאלוקים.
הגברים אמרו "אמן" בקול רם וברור. אנשי הקבוצה הזאת כלל לא בושו או נבוכו נוכח מורשתם. כל המטוס המה מהתרגשות. גברים חבושי מפיות נייר צעקו "אמן" עם כל הרמת אגודלים של הראביי הזה בעל המראה המיושן, בעוד הדיילת מצלמת הכל. בלי ספק לא הייתה זו התמונה האופיינית לפרסומת של חברת ג'ט-בלו.
למרות הצד המשעשע שבסיטואציה ניכר היה שהעניין נוגע ללב הגברים שבמניין, והם נשארו ממוקדים ורציניים במשך כל התפילה. סיימתי את התפילה מהר והודיתי לכולם מקרב לב על השתתפותם. לאחר מכן שבנו למקומותינו.
כמעט מייד הכריז הטייס שהעיכוב הסתיים וכי אנו אמורים להמריא בעוד דקות אחדות לכיוון שדה התעופה קנדי. הייתה תחושה מדהימה, כמעט כאילו המניין היווה חלק מלוח הזמנים.
כשהמטוס היה באוויר, אחד היהודים במניין בא למקום מושבי שהיה סמוך למסדרון. כשדמעות בעיניו, הוא אמר: "אני בכלל לא מעורב בחיים היהודיים ואני רוצה להודות לך על התזכורת המדהימה הזאת למורשת שלי!" כעת היה זה תורי לחוש ענווה. מצווה אחת גוררת מצווה נוספת. לא יאומן שככה התחלתי את מסעי לארץ הקודש!