לא קשה במיוחד לשכנע את ילדיי חנה וברל לבוא עמי לבית הכנסת בבוקר יום שבת. כל הנחוץ הוא תזכורת קלה אודות "הממתקים". אמנם בבתי כנסת רבים ישנו "איש ממתקים" טוב לב – לרוב זהו האדם האהוב ביותר בקהילה – אבל אני גר בשכונת קראון הייטס שבברוקלין, והולך ל-"סבן סבנטי" הלא הוא בית הכנסת המרכזי השוכן במרכז ליובאוויטש העולמי, ושם אין איש ממתקים מסורתי. אך הסירו דאגה מליבכם: ממתקים בבית-הכנסת יש בשפע הודות לחתנים הרבים המקיימים את העליה לתורה שלהם לפני החתונה (שבת חתן) במקום קדוש זה, בו התפלל הרבי במשך עשרות בשנים.

חוץ מאותם שבועות בהם לא עורכים חתונות (כמו התקופה הנוכחית של ספירת העומר, או בתקופת "שלושת השבועות" בקיץ), הרי כל העליות שמורות לחתנים. הבימה עמוסה בילדים הנדחקים בניסיון למצוא עמדה טובה יותר, וממתינים בכיליון עיניים לסיום כל "עלייה", אז יורד עליהם מכל עבר מטר של שקיות ממתקים.

בסיום הקריאה בתורה הילדים יורדים בטור מן הבימה כשבידיהם השלל היקר. תופסי-הממתקים המנוסים יוצאים ובזרועותיהם 10–15 שקיות ממתקים.

לאחרונה הרהרתי באפשרות לקבוע שיטה יותר מסודרת והוגנת. אולי כל הילדים צריכים לשבת על כמה ספסלים, ואת השקיות יאספו ויחלקו שווה בשווה בין כולם? במחשבה שנייה הבנתי ששינוי כזה יקלקל את כל העניין. נכון שהילדים רוצים את הממתקים; אולם יותר משהם רוצים בממתקים, הם שואפים לתחושת הסיפוק והגאווה שביכולתם לתפוס את השקיות. הם לא רוצים שייתנו להם שום דבר, אלא הם רוצים להרוויח אותו בעצמם. למעשה, כיוון שמדובר בשבת ובית-הכנסת נמצא בחוץ-לארץ (ללא עירוב, המאפשר טלטול ברחוב), לילדים אסור לקחת את השקיות הביתה. לכן, לאחר שהם תופסים שניים או שלושה שקיקים, יש להם בעצם די והותר ממתקים שיספיקו להם לכל השעה שנותרה עד תום התפילה. אבל מחשבה זו כלל לא עולה בדעתם כשהם מנסים "להגיע לגדולות".

ילדים גדלים, אבל הטבע האנושי לא משתנה לעולם. מבוגרים מונחים על ידי אותם חוקים פסיכולוגיים, אותם צרכים רגשיים ואותם דחפים שמניעים גם ילדים. אלא שקיים בכל זאת הבדל כפול: א). הבגרות והניסיון מביאים לשינוי במטרות. כסף במקום ממתקים. מעמד חברתי במקום צעצועים (או אולי, משחקי וידאו במקום צעצועים פשוטים). ב) חשוב ביותר: המבוגר למד לרסן את רוב האינסטינקטים והדחפים הטבעיים שלו. לא, הוא לא באמת השתנה, אבל הוא למד להתנהג בצורה הולמת. הוא לא יבקש קינוח בטרם התחילה הארוחה, אבל הוא עדיין רוצה את הקינוח. הוא לא יגיד לאדם שמן, "כמה השמנת לאחרונה!" אבל הוא יחשוב זאת... המנוע הפנימי שמניע אותו לא השתנה. הוא אמנם למד לרסן אותו, אבל מנוע זה עדיין קובע את מטרותיו ואת שאיפותיו.

זוהי הסיבה שבגללה לימוד התנהגותם של ילדים יכול לסייע כל כך להבנת התנהגותם של מבוגרים. לימדו כיצד יש לדבר לילד ותדעו איך לדבר גם למבוגר. כל השיעורים שאנו לומדים ביחס לחינוך ילדים – כגון תשומת לב חיובית, מתן תגמול על התנהגות טובה והימנעות מעימותים – כל אלה תופסים גם ביחס למבוגרים. ההבדל הוא שהילד יתעלם בגלוי ממילים שהוא לא אוהב, בעוד המבוגר המתורבת יעמיד פנים שהוא מתעניין בנאמר, לשם הנימוס. דברו אל הילד הפנימי שבאדם המבוגר, והוא יקשיב לכם. דברו אל החזות המבוגרת-לכאורה של אותו אדם, והוא יתעלם מכם.

אנו מצויים כיום בתקופת הספירה בת שבעת השבועות שבין פסח לשבועות. בפסח אלוקים הוציא אותנו ממצרים ומתרבותה הנלוזה והקלוקלת, אך אז הוא דרש מאיתנו לפתוח בתקופה בת שבעה שבועות שעיקרה שיפור עצמי וחיפוש רוחני על מנת שנהיה ראויים לקבל את התורה בשבועות. בדיוק כפי שאלוקים הוציאנו ממצרים בדרך נס, כך הוא היה יכול – באותה קלות– להפכנו לעם רוחני מעודן. אילו היה רוצה להפגין באמת את אהבתו האינסופית אלינו, האם לא היה יכול לחסוך מאתנו את האתגר הרגשי הקשה של חיטוט נפשי ועבודה לצורך שיפור עצמי?

אולם לך וחלק ממתקים לילדים וראה כמה הם יעריכו זאת.

בני ברל הוא רק בן ארבע. הוא לא יכול להתחרות בתופסי הממתקים המומחים, המבוגרים ממנו בגילם, שהם גם גבוהים ממנו בהרבה וששנות הניסיון שלהם שכללו וחידדו את מיומנויות התפיסה שלהם. למרות זאת, הוא עומד לצדי ליד הבימה ומקווה שאוכל לתפוס עבורו שקיק אחד שמישהו ישליך בטעות לכיוון שלנו.

ברגע שמתחילה קריאת פרשת השבוע הוא פונה אליי ומתחנן, "אבא, תתפוס לי שקיק?"

"אעשה כמיטב יכולתי", אני משיב לו.

כעבור שלושים שניות אני חש משיכה בשרוולי. לבני שוב יש שאלה חשובה. "אבא, תתפוס לי שקיק?"

"אני אנסה", אני עונה לו שוב.

השאלה והתשובה האלה חוזרות על עצמן אינספור פעמים עד סיום קריאת הפרשה. אם אני מצליח לתפוס שקיק, השאלה משתנה ל: "אבא, תתפוס לי עוד שקיק?"

במהלך התקופה בת שבעת השבועות נעבוד על שיפור ועידון עצמנו כך שנהפוך רוחניים יותר. אנו נתגאה בהישגינו. אבל אחרי ככלות הכל, הרי לא נוכל להגיע למטרה הסופית בכוחות עצמנו בלבד, אלא היא בגדר משאלה שרק אבינו יכול למלא עבורנו.

ואנו לא נחדל מלהציק לו עד שמשאלתנו תתמלא.

אבינו, שים קץ לייסורינו. שלח לנו את המשיח. ילדך הקטן נותן בך אמון מלא וסומך עליך שתעזור לו.