אני כותבת את המלים האלה מתקופה אחרת.

השנה היא אותה שנה, הימים אותם ימים, אבל החודשים הם אחרים.

הזמן שבו אני חיה היום אינו לפי השמש ואינו לפי הירח. זהו זמן מאוד אינדיבידואלי, זמן שנוצר בידי אלוקים במיוחד בשבילי.

היום עבר חודש מחזורי אחד מאז טבילתי הראשונה במקווה. את היום הזה, את הזמן הזה, חולקים שלושה: אלוקים, בעלי ואני. היום אני חוזרת לרגע הבריאה-מחדש של עצמי, שהתרחש לראשונה ביום חתונתי.

בהתרגשות ובציפייה שקדמה לחתונה ספרתי את הימים, השוויתי אותם עם לוח השנה של אלוקים ועם לוח השנה של גופי. הלידה המחודשת שהתכוננתי אליה עמדה להתרחש במין בית, תחת החופה. חתני ואני, שתכופות חשנו טובעים בפרטי התוכניות לחתונתנו, התחלנו לבסוף להתמקד בהכנות הרוחניות שהיה עלינו לעשות כדי להזמין את השכינה (הנוכחות השמימית) אל טקס חתונתנו ולתוך חיינו.

החלק החשוב ביותר של הכנה עצמית זו היה לרכוש את היכולת להסתדר עם זמני הטבילה במקווה. צעד זה היה עתיד להפוך לצעד מונומנטאלי, שכן בכל תהליך ההכנות לא היה שום דבר אחר שנשא עבורי כל כך הרבה פוטנציאל ומשמעות כמו המקווה. איכשהו, הרגשתי שרק לאחר שחוויתי את הטבילה הזאת אהיה מסוגלת להבין את האחדות המאפיינת את מערכת היחסים שבין בעל לאישה.

הלכתי למקווה בראש חודש, ביום חמישי יפה ושטוף שמש. את חלקו הראשון של היום ביליתי בהכנת גופי לטבילה. תוך כדי שיוף, גזירה, שפשוף, השריה, סירוק ובדיקה, נוכחתי שזו לי הפעם הראשונה אי-פעם שהקדשתי לגופי זמן כל כך מרוכז. אולם בתוך היסוד הזה של ריכוז מוחלט בגוף היה דחף עז ומוחשי מאוד שעבר דרכי כמו רטט חשמלי כששני ההיבטים שלי – הרוחני והגשמי – התחברו בפעם הראשונה.

כאשר צעדתי במעלה הגבעה לכיוון המקווה התנגן בראשי שיר ועמדתי מלכת. השיר היה "שיר המעלות", שבמקור הושר על ידי הלויים כאשר עמדו על המדרגות בבית המקדש. מלות הפסוק מדברות על היהודים השבים לירושלים כמו בחלום כשהם שופעים צחוק ושירה. והנה אני, אישה יהודיה מודרנית, הרגשתי כיצד גבולות הזמן מיטשטשים. המשכתי לצעוד כשחיוך על שפתיי, כשאני בו-זמנית בתקופתי שלי וגם מהווה חלק מכל התקופות כולן.

הלכתי למקווה לבדי, וכשהגעתי לשם ראיתי את פניה המחייכים של חברה שאמרה לי, "את לא צריכה ללכת למקווה לבד בפעם הראשונה". שמחתי ועצבנותי התערבבו עם הנחמה שהתנחמתי בנוכחותה המוכרת ועם התחושה שאף פעם לא באמת אהיה לבדי במקווה. כאשר נכנסנו, חשתי שקיימת נשמה קולקטיבית שאותה חולקים כל היהודים במהלך ההיסטוריה. המקווה הוא החוליה שמקשרת בין כל השנים הללו, הכלי שמכיל את הנשמה הזאת. מימי המקווה היום הם אותם מים שמלאו את המקוואות מאז תחילת כל הזמנים. דמיינתי לעצמי כי כאשר אטבול במים הללו אוכל בדממה שמתחת למים לשמוע את קולותיהם של אבותיי.

מאוחר יותר, כאשר השומרת שלי החזיקה בידיה את ידיי הרועדות, עוצמתו של התהליך הזה מילאני בדמעות. שכן כאשר הייתי עטופה לגמרי במים האלה, הבנתי שהלידה הזאת אינה רק לידה של עצמיותי החדשה. קולו השקט של המקווה אמר לי שזוהי לידה של "אנחנו". מעתה ואילך, זמן המקווה ייספר על ידי שני אנשים. מעתה ואילך, התמזגות זו עם הנשמה היהודית הקולקטיבית תתאפשר לי להתמזג עם חציה האחר של נשמתי שלי, עם איש זה שאהבה נפשי.