ימי ההולדת של הנשים והגברים החלו כבר מהיום הראשון של האנושות. מסיבות יום הולדת, לעומת זאת, אינם עתיקות כל-כך אך חוגגים אותן לפחות 3,500 שנה (בספר בראשית נזכר נשף לכבוד יום הולדתו של פרעה בשנת 1534 לפנה"ס). מה שמעניין לגבי מסיבות יום הולדת הוא שבמשך רוב ההיסטוריה הן לא היו מנהג "יהודי".

אל תבינו אותי לא נכון. קיימים מקורות בתורה למושג יום ההולדת. התלמוד מדבר על ייחודו של תאריך הולדתו של האדם כזמן מיוחד וכהזדמנות חדשה לאדם החוגג את יום הולדתו. אחד הימים החשובים ביותר בשנה היהודית הוא ראש השנה – יום הולדתו של אדם הראשון וגם יום הולדת האנושות בכללותה. אך באופן כללי, היהודים לא נהגו לחגוג את ימי הולדתם. למעשה, בעוד ימי השנה ("יארצייט" או "הילולא") של הדמויות הגדולות בהיסטוריה היהודית מתועדים ונזכרים היטב, הרי לרוב אין אנו יודעים מתי הם נולדו.

שלמה המלך נתן ביטוי לגישה זו כאשר אמר בספרו קוהלת (ז, א) "טוב ... יום המוות מיום היוולדו". על פניו נראה כי לשלמה המלך היתה השקפה פסימיסטית למדי על החיים. אך למעשה השקפה זו מבטאת את הגישה היהודית הקלאסית שלפיה "המעשה הוא העיקר" – כלומר, שהישגים ממשיים הם המשמעותיים, ולא מושגים, תיאוריות או דברים שהם בגדר פוטנציאל בלבד.

תינוק שזה עתה נולד עשוי להיות גדוש בכישרונות וגאון בפוטנציאל, אך הוא עדיין לא עשה בכך כל שימוש. אז מה יש כאן לחגוג? מי יודע אם הפוטנציאל הזה אכן יתממש? האם הוא יוקדש למטרות טובות ואלוקיות, או חלילה להיפך?

יום מותו של אדם, לעומת זאת, מהווה את שיא שליחותו וייעודו בחיים. זהו הזמן שבו מילא האדם את תפקידו, ולכן יום השנה לפטירתו של אדם דגול מהווה אירוע כה מיוחד. כשאנו חוגגים את חייו של אדם מסוים, אנו עושים זאת בנקודת השיא של השפעתו על העולם.

אבל גם אילו היינו מייחסים משמעות לפוטנציאל בלבד, יום ההולדת לא היה זמן מתאים לחגוג. כבר שבועות וחודשים לפני שהעובר בוקע מן הרחם יש לו כפות ידיים וכפות רגליים, לב פועם ומוח חושב. אם ברצוננו לחגוג את היווצרותו של פוטנציאל חדש, הרי הזמן לכך הוא כבר לפני שנולד התינוק – אולי זמן ההתעברות.

אם אתה חושב לחגוג את יום הולדתך, עליך לשאול את עצמך: אכן, נולדתי. אבל מה בעצם קרה כאן?


אלברט איינשטיין אמר פעם: "האשליה שאנו נפרדים זה מזה היא אשליה אופטית של התודעה שלנו". אתה מביט בעצמך ומביט בי, ואתה רואה שתי ישויות. אך החומר אינו באמת "מוצק" או דחוס בגופים. זהו תרכובת עצומה של נקודות זעירות אינסופיות, שכל אחת מהן מפעילה רשת מסובכת של כוחות וכוחות-נגד על רעותיה. "אדם" אינו מהווה ישות נבדלת יותר מכל אטום שבגופו, מכוכב הלכת שעליו הוא חי או מן היקום בכללותו.

מבחינה פיזית לא קיימת חלוקה אמיתית בין גופך לגופי. אבל קיימת מציאות עמוקה יותר מזו שתוארה על ידי חוקי הפיסיקה. בלבו של החזון התורני אודות החיים נמצא הרעיון שלכל אדם יש נשמה משלו – זהות רוחנית ייחודית ונבדלת, וכן ייעוד חיים נבדל ומובהק השייך בלעדית לאותו אדם.

זהו הדבר שנוצר ביום הולדתך. לא קיומך הפיזי, לא חיוניותך ולא הפוטנציאל הרוחני שלך. העובר קיים – הוא חי, חושב ומרגיש. אך בחוקי התורה הוא מוגדר כ"איבר של אמו". הוא אינו ישות נבדלת, דבר בפני עצמו. הלידה מסמלת את הנקודה שבה גופך קיבל את נשמתך והתחבר עמה, הנקודה שבה קיבלת את ישותך האינדיבידואלית.

לאחרונה הונהג מחדש יום ההולדת כאירוע יהודי בעל חשיבות רוחנית. הרבי הקודם מליובאוויטש (רבי יוסף יצחק שניאורסון, 1880–1950) קרא לציין את התאריך חי באלול, יום הולדתם של שני אישים דגולים בתנועה החסידית: רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, ורבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד. כיום מקובל ונפוץ בקרב היהודים – במיוחד בין החסידים – לחגוג את ימי הולדתם של הצדיקים ושל מנהיגי ישראל, וכן שכל אדם יהפוך את יום הולדתו שלו לזמן המוקדש לחגיגה אך גם להתבוננות פנימה לתוך נשמתו, על-מנת לערוך חשבון נפש מהשנה החולפת.

אין זה מקרה שהולדתה המחודשת של חגיגת יום ההולדת שזורה ושלובה בהולדתה המחודשת של החסידות. אחד ממסריו המרכזיים של הבעל שם טוב ושל תלמידיו הוא גם המסר העיקרי של יום ההולדת במהותו האמיתית:

"אתה כיחיד", כך אומרים גדולים החסידות, "הנך מיוחד, ייחודי ואין בלתך. אין אדם בעולם, אין אדם כלשהו שחי אי פעם עלי אדמות, ואף אין אדם שיחיה אי פעם בעתיד, שיכול למלא את תפקידך המיוחד והספציפי שאותו נתן לך האלוקים".