הימים האחרונים עברו עלי כמו מתוך סיוט.

בכיתי הרבה. הרגשתי כאב עצום. ומאז סיום שמחת תורה בדקתי את החדשות באובססיביות.

אני גם רב, מה שאומר שאני לא יכול פשוט לשבת לבד ולהתפלש ברגשות שלי. בחג שמחת תורה, כטפטופי ידיעות מהמצב בארץ ישראל החלו להגיע כבר הייתי חייב לדבר בפני הקהילה שלי.

לפני הקפות, ביום השני של החג, שוחחנו בקהילתנו בגילוי לב. איך נוכל לשיר ולרקוד כשטרגדיה בלתי ניתנת לתיאור מתרחשת בישראל? איך אפשר בכלל להיות שמחים במצב כזה?

אבל מצד שני זה היה חג שמחת תורה - אז איך אפשר שלא לרקוד? איך יכולנו שלא להיות שמחים? יהודים רקדו בגולאגים, יהודים רקדו במחנות הריכוז. גם עכשיו אף אחד לא ימנע מאיתנו לחגוג את שמחת תורה.

דיברנו על זה שכל היהודים הם כמו גוף אחד. כשאיבר אחד מהגוף בריא יותר ומתחזק, הגוף כולו מתאושש. אז אם אנחנו נרקוד עם התורה בהאקנסאק, בניו ג'רזי, זה יחזק וייתן רוח גבית לאחינו ואחיותינו בארץ ישראל.

אז רקדנו. שרנו את "עם ישראל חי". שרנו "אנו רוצים משיח עכשיו". שרנו, רקדנו ושרנו עוד קצת.

למחרת, בבוקר השני של החג, אמר לי ארי, אחד מחברי הקהילה שלנו, "הרב, כשרקדנו אתמול בלילה, הרגשתי שולחים מפה מעטפת הגנה לארץ ישראל".

הערב התקרב. אחרי שלא נגעתי בטלפון שלי במשך 48 שעות בגלל קדושת השבת והחג, פחדתי להדליק אותו. הדאגות שלי למשפחתי ולחבריי בישראל היו עצומות. תודה לא-ל, כולם בסדר, לפחות פיזית.

ואז חשתי שאני זקוק נואשות לדעת מה הרבי היה אומר.

לתורתו של הרבי הייתה תמיד השפעה עמוקה על חיי. ברגעי אושר וגם ברגעי ייאוש אני מעיין בתורתו של הרבי כדי לקבל הדרכה, נחמה והשראה.

הכיוון הראשון שעלה לי בראש היה מלחמת יום כיפור. למרות שנולדתי לאחר המלחמה, שמעתי רבות על המעורבות העמוקה של הרבי במאמצי המלחמה ההיא.

שנים לפני המלחמה, כשישראל ומצרים היו עסוקים במלחמת ההתשה, הפציר הרבי בהנהגה המדינית של ישראל שלא לוותר על שטחים למצרים ולא ליפול במלכודת של "הפסקת אש" שתשמש את האויב לקדם כלי נשק. באחד ההתוועדויות בבית המדרש שלו חזר הרבי על צעקתו של הנביא ישעיהו: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ?! קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה!" הוא התפרץ בבכי, שפך דמעות על החיים שהוא נואש להציל.

ואכן, 24 שעות בלבד לאחר הפסקת האש הצבא המצרי כבר הפר את תנאי ההסכם וקירב ארטילריה כבדה לישראל. זה היה המהלך הראשון שהוביל בסופו של דבר למתקפה על ישראל במהלך יום כיפור.

זה לא הסתכם רק בזה. במישור הרוחני, כבר חודשים לפני פרוץ המלחמה הפציר הרבי בשומעיו להרבות במעשים הטובים כדי לזכות בהגנה רוחנית. שבועות ספורים לפני יום הכיפורים הוא הורה לכנס את כל הילדים היהודיים בישראל לתפילה משותפת ליד הכותל המערבי. איש לא הבין מדוע זה כל כך דחוף לרבי, אבל החסידים, כמו חסידים, פעלו לפי הנחיותיו. מבלי להבין.

זכרתי גם עד כמה הרבי היה מעורב במהלך המלחמה ואף לאחריה. בנוסף לחסידי חב"ד ששרתו בצה"ל, חב"דניקים רבים ביקרו את החיילים בחזית, בשליחות הרבי, עודדו אותם, הגבירו את המורל וסייעו להם לקיים את מצוות הנחת תפילין; הרבי עצמו שלח מכתבים אישיים למשפחות הקורבנות והעניק להם סיפק להם נחמה ועידוד. רשימת הפעולות הללו יכולה להימשך עוד ועוד...

אז הלכתי לבדוק מה אמר אז הרבי.

ובכן, הפעם הראשונה שבה פנה הרבי לחסידים לאחר פרוץ המלחמה הייתה ביום השלישי למלחמה, י"ג בתשרי. כשהתחלתי לקרוא את דברי הרבי, כל כך הופתעתי לראות שהרבי מדבר על... הגברת השמחה!

שמחה?! איך אפשר להגביר את השמחה כשישראל נתונה למתקפה כל כך אכזרית? כיצד יכול הרבי, שראה את אזהרותיו החמורות נופלות על אוזניים ערלות ועתה עד לתוצאות הקשות של זה, לדבר על שמחה?!

לאט לאט זה התחוור לי.

אז, בדיוק כמו עכשיו, ישראל הייתה במלחמה.

ובמלחמה, אתה צריך לעשות כל מה שאתה יכול כדי לנצח.

אתה לא יכול לצאת לקרב עם לב חלש או מורל נמוך. אי אפשר לנצח בקרב עם דמעות. אתה צריך להיות חזק, אמיץ וחיובי. למרות כל מה שקרה עד לאותה נקודה, אתה צריך להתמלא באמונה שה' יהיה איתך.

הרבי ציטט רעיון מתורתו של הבעל-שם-טוב שמפרש את הפסוק המפורסם של דוד המלך בספר התהילים (מזמור קכא) "ה' שֹׁמְרֶךָ, ה' צִלְּךָ" כך: היחס שאנו מקבלים מהקדוש ברוך הוא משקף את ההתנהגות שלנו – כאילו, כביכול, היה ה"צל" שלנו. כשאנו פועלים מתוך שמחה, הבורא מראה לנו מציאות שמחה.

למרות הכל, אנחנו צריכים – לא, אנחנו מוכרחים! – להתמלא באנרגיה חיובית!

הלוואי ויכולתי לסיים את המאמר הזה עם טיפים כיצד ליישם זאת בחיינו. בזמן שבראשי אני מבין מה הדרישה של הרבי, הלב שלי עדיין נאבק בכוחות הכבדים שמנסים למשוך אותי כלפי מטה.

בינתיים אני עדיין בוכה. אני עדיין בודק את החדשות לעתים קרובות (אם כי מנסה להיות פחות אובססיבי). ובכל זאת, בכל פעם שמחשבותיי מתחילות להיות חשוכות, אני מנסה להזכיר לעצמי מה אמר הרבי.

אני יודע מה אני צריך לעשות. לטפח את האנרגיה החיובית שלי. להגביר את הכוח, התקווה, והמורל שלי ואז אוכל להשתמש בהם כדי להכפיל ולהרבות במה שכבר התחלתי לעשות: לעזור לחברי הקהילה לקיים עוד מצוות כדי לספק הגנה רוחנית לעם ישראל; לסייע למכריי בצה"ל ברכישת הציוד שהם זקוקים לו; לקחת חלק במערך התמיכה שהקימו חב"ד בישראל, ולדאוג שגם הסביבה הקרובה שלי תהיה מגויסת למען הניצחון.

במערכה הזו כולנו חיילים. ואין ספק שבעזרת ה', ביחד, ננצח!