שלוש פעמים זלגו עיני דמעות מול הר-הבית, ליד כותל הדמעות.

לראשונה היה זה במלחמת העולם השניה, עת התגייסנו, בני היישוב, למלחמה בצורר הנאצי. הגעתי לכותל עם ידיד, אף הוא מגוייס ובמדי הצבא. לאחר שעברנו דרך סמטאות צרות ועקלקלות, מלאות דומן ואשפה, הגענו למקום צר, המוקף מארבעת רוחותיו. מצידו המזרחי ניצב הכותל-המערבי, גא ושגיא, ולבנת שיבה חופפת עליו.

במקצוע הקיר ישב איש אשר שיבה זרקה בו, ספרו על ברכיו ובו הגה באימה, מבלי אשר ייתן עיניו בבאים. בפינה, חבויה כמעט מאין רואים, עמדה אישה בודדה, דמותה כפופה ושעונה על הכותל. דומה היה שאין הוא אלא משענתה היחידה. שפתיה נעות אך קולה לא יישמע. רק אנחות-אנקות בכי נמלטו מדי פעם מלבבה.

בפתח הכניסה ניצב שוטר בריטי במדיו הכחולים, חמור סבר, עומד על משמרתו; שמא יבוא יהודי למקום קדשו ויתקע בשופר...

המיית השוק וסמטאות העיר נדמה. דממת עולם שרתה במקום. נגשתי אל הכותל ולפתע, בלי משים, בלי מחשבה ומבלי לתת דין וחשבון לעצמי, ניעור בי משהו שאין ביכולתי להגדירו. משהו קדום, משהו שהיה חבוי בי מתמיד, עלה מתוכי וכבש אותי, פרץ מתוכי.

לפתע מצאתי את עצמי, צעיר יהודי, יליד הארץ, ללא כל חינוך דתי, עומד ובוכה. ידידי ניגש אלי מופתע ושאל מה זה היה לי? – לא עניתי לו דבר. יצאתי מן המקום וכמעט נשתבשה דרכי, נתערפלו עיני רוויות הדמעות. – מה זה היה לי? – לא ידעתי להסביר זאת, לא לידידי ולא לעצמי.

שנים חלפו. שנות מאורעות ומלחמה, שנות דמים ושנאה, שנות ניתוק מירושלים העתיקה. אך הנה שוב ניתנה לנו הזכות, זכות אבות, זכות האהבה. זכיתי להיות עם הגלים הראשונים של חיילי צה"ל ליד הכותל עם שחרורו.

חיילים צברים, שאינם נוטים לרגשנות ואף מתביישים לגלותה ברבים, אשר תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הישר לתוך ליבה של ההיסטוריה היהודית, בקעו את קליפת נוקשותם ונתעוררו מעיינות של רגש והתעלות רוחנית. צנחנים עמדו נשענים על הכותל ובכו.

ניגשתי אל מפקדם החסון, מיודעי עוד ממלחמת תש"ח, עת לחמנו יחד בערבותיו של הנגב. הלה הכירני. מיד תפס בזרועותיי וקרא: "הוא שלנו"!

עודני עומד משתומם למראה, שואב כוח לשאת את הרגעים הגדולים, נושם את החוויה רוויית זיעת הלוחמים ודמם, ובעיני רוחי חוזה בכוהנים ובלויים אוחזי כינורות וחצוצרות, חוזה בירמיהו המגפף ומחבק אריות אלו בשערי ירושלים, שומע את רחל הבוכה והשוחקת על בניה, והלמות גדודי קנאים חגורים הבאים להצדיע לפני הגיבורים, אחי.

לפתע ניעורתי. דממת הס השתלטה. חבר מפקדים בכיר הגיע. ביניהם הזדקרה דמותו של בן-דודתי התמיר. ידעתי מה חלקו בניצחון ששת ימים אלה. רצנו איש אל אחיו, נפלתי על חזהו ופרצתי בבכי.

ניסה להרגיעני ולחש: "אמרתי לך, אמרתי תמיד, בכל קורס ובכל הרצאה, חישבו על הכותל, חישבו על ירושלים"! הרחיקני מעליו, נעץ בי מבטו ושאל – "מה זה, מה הדמעות האלה"? – לא עניתיו דבר. וכי מה אענה, כיצד אוכל להסביר לו מה קרה לי? והרי לא ידעתי להסביר זאת לעצמי.

ועתה בשלישית, מופלאה אף משתי הפעמים שקדמו לה. מאז אותו יום שחרורו של הכותל, חזרתי אליו פעמים אין ספור. באהבתי את ירושלים, עולה אני אליה בכל עת שמזדמנת לי.

באחד מביקורי ליד הכותל, ניגשו אלי שני אברכים, לבושים שחור כמנהג החסידים, ושאלוני אם הנחתי באותו יום תפילין. עניתי להם שלדאבוני לא חונכתי לכך. עמדו והפצירו בי שאניח תפילין, ואף הציעו לי תפילין שהיו בידם. הסברתי להם שמעולם לא הנחתי תפילין, וביום הבר-מצוה שלי נשבעתי על התנ"ך והאקדח להיות חבר נאמן בארגון "ההגנה".

חזרו אותם אברכים לשכנעני להניח תפילין, למען אחדות העם. הוספתי ואמרתי להם, לא רק שאיני יודע כיצד מניחים תפילין, אלא שתהא זו בושה כלפי הדת אם אניח היום תפילין ומעודי לא עשיתי זאת.

ברגע שהרפו ממני הופיעו קצין נמוך-קומה וחייל ענק, עטור זקן. ניכר היה בלבושם שהם חיילי מילואים. ניגשו אלי והפצירו אף הם בי כי אניח תפילין. שאלתים אם הם מהרבנות הצבאית. ענו לי: לא, עוברי אורח כמוני הם.

אחז החייל גבה-הקומה בשתי כתפיי, הישיר מבט לתוך עיני ואמר – "הרי אתה חבדני"ק, מדוע שלא תניח תפילין"?

נדהמתי. אכן צאצא לחסידי חב"ד אני. הצבעתי בימיני לעבר הר הזיתים וסיפרתי לו שהנה, לפני שבועות מספר, נמצאו קברות סבי ואבי-סבי בחלקת חב"ד שבהר הזיתים. הוספתי ושאלתי: - "איך ידעת"?.

חייך אלי וענה – "החיוך והעצב שבעיניך מיוחד הוא לאנשי חב"ד, ואם כן, אנא, הנח תפילין לזכרם של אבותיך".

בעוד אני מסביר לו שאינני יודע כיצד מניחים תפילין – החל מלמדני ומניח לשמאלי תפילין של יד, ולראשי תפילין של ראש. רגשותי גאו בי, לא ידעתי את נפשי, החילותי רועד כעלה נידף ברוח, וכשהגיש לי החייל סידור לתפילה, פרצו כל מעייני החוצה, געיתי בבכייה עד כי נאספו כל הנקהלים לראות מה קרה.

לא אבוש להודות בבכיי זה, עם התפילין לראשונה, כאילו נולדתי מחדש. כאילו הוחזרה לי אבידה יקרה מכול. כאילו מצאתי את עצמי לראשונה.

נדמה לי ומצאתי אף את סיבת בכיי ליד הכותל רווי הדמעות.