ב"ה,

קוראים וקוראות יקרים,

איך מפסיקים לשכוח את הילדים?

שוב קרה שילד נשכח למוות באוטו. אי אפשר בכלל לדמיין מה עובר על הורים ששכחו את הילד שלהם ולא היו שם לשמוע אותו ולהציל אותו. ומה שהכי נורא זה שהאסון הזה יכול לקרות לכל הורה, שהשם ישמור. כי מה לעשות, אנחנו לא בוחרים מה לשכוח.

אז יש היצף של גאדג'טים ואפליקציות שמתריעים לא לשכוח את הילדים. ראיתי גם הצעה של פרופסור מהטכניון, שהציע דווקא פתרון פרימיטיבי וממש לא טכנולוגי. "אדם מכין לעצמו בבית תליון בצבע כתום, גדול ורצוי קצת מכוער, שיש עליו ציור של מכוניות, ראש של ילד וכיתוב 'יש לי ילד במכונית'. את התליון הוא עונד כשהוא שם את הילד ברכב והוא מוריד אותו רק אחרי שהוא מוריד את אחרון הילדים".

כן, אבל גם את האפליקציה אפשר לשכוח להפעיל, וגם את התליון אפשר לשכוח לתלות. הדרך היחידה לא לשכוח היא ליצור נוהל קבוע: כשיוצאים מהאוטו, בודקים. וזה לא יקרה לבד. צריך להתאמן על זה, לתרגל את זה, לעשות את זה שוב ושוב, גם אם היינו לבד במכונית, כל יום, כל נסיעה – עד שזה ייכנס לשגרה. כמו שמצחצחים שיניים בבוקר, כמו שנועלים את הבית כשיוצאים, כמו שאומרים "לילה טוב" לפני השינה.

גם בתוך הבית אפשר לשכוח את הילדים. אנחנו עובדים קשה כדי להתפרנס ולהצליח, ובדרך עלולים לפספס את הילדים. לשכוח לתת להם את תשומת הלב שלנו, להעניק להם את החי(נ)וך שלנו. הדרך היחידה לא לשכוח אותם היא להכניס אותם לראש שלנו בנוהל קבוע. כמה עסוקים שנהיה, כמה עייפים שנהיה – לא הולכים לישון בלי לחשוב על כל אחד מהם, לפחות כמה דקות.

כמו שאמר הרבי החמישי של חב"ד: "כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצווה מהתורה – כך חובה גמורה על כל יהודי לחשוב לפחות חצי שעה ביום על חינוך ילדיו, ולעשות כל שביכולתו ואף יותר מכך, כדי לפעול על ילדיו שילכו בדרך שמדריכים אותם".

הלוואי שנצליח לשמור עליהם ולא נשכח אותם אף פעם.

שבת שלום,

שלום בלוי