בס"ד

סודו של יהודה: מה הופך אדם למנהיג? מבוסס על לקו"ש חט"ו/441 ואילך

3 שנים אחרי קום המדינה, נסע ראש הממשלה, בן גוריון, לפגישה ראשונה עם נשיא ארצות הברית, הארי טרומן. בתוך השיחה אמר טרומן: "אני קורא בעיתונים שיש אצלכם מפלגות רבות, ויכוחים וחילוקי דעות נוקבים. תגיד לי כמה אנשים גרים אצלכם שאתם כל כך הרבה מתווכחים"?

- "חצי מליון איש אנחנו". "מה", התקשה הנשיא להאמין, "חצי מליון איש הם בקושי שכונה אצלנו. כאן גרים 300 מליון איש ויש לנו בקונגרס רק שתי מפלגות"!. "נכון", ענה בן גוריון, "אדוני הוא נשיא על 300 מליון איש, אבל אני ראש ממשלה על חצי מליון ראשי ממשלות"...

ליעקב אבינו היו 12 ילדים ראויים ומוכשרים, ובכל זאת, אם צריכים לבחור מתוכם כמה בולטים במיוחד, אין ספק שאלו הם ראובן הבכור, יהודה האמיץ ויוסף המשנה למלך. שלוש הבנים האלו הם היחידים המדברים בפיהם בפרשיות הללו ונראים כמו אלו שמובילים את המשפחה.

ולמרות זאת, כאשר יעקב צריך להכריז על "מלך ישראל", על הילד שיצמיח מקרבו את מנהיגי העם עד סוף הדורות בביאת משיח צדקנו, הוא מכריז בקול צלול על אחד ויחיד: "יהודה". בכך עושה יעקב דבר קשה ומדלג על שלוש ילדיו הגדולים ובוחר בבן הרביעי. וכל אחד תמה, על מה ולמה? מה היה ביהודה שהפך אותו להיות המנהיג האולטימטיבי? מה היה ייחודי באישיותו, שעשה אותו יותר ראוי מראובן הבכור ואפילו יותר מיוסף, שכבר היה באותה שעה משנה למלך מצרים?

1. בראשית מט,י: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה.

מסבירה הגמרא כי הכוונה היא הן למנהיגות שלטונית והן להנהגה רוחנית:

סנהדרין ה,א: לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גלויות בבבל שרודים את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל [נשיאי הסנהדרין] שמלמדים תורה ברבים.

וכמובן, השאלה נשאלת, מהן סגולותיו הייחודיות של יהודה?

מכילתא בשלח יד,כב: היו רבי טרפון וזקנים יושבים בצלו של שובך ביבנה. אמרו לו: ילמדנו רבינו באיזו זכות זכה יהודה למלכות? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: בזכות שאמר 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' [אלא נמכרהו לישמעאלים, ובכך] הצילו מהמיתה. אמר להם: האם דיה להצלה שתכפר על המכירה?! הרי נתן עצה למכרו ולא להשיבו אל אביו!.

בשיחה ארוכה בנושא, הרבי מחדד את הפן הייחודי באישיותו של יהודה שהפך אותו להיות המנהיג המושלם. יש כאן לימוד חשוב אודות מנהיגות בכלל וגם אודות כוח המנהיגות הקיים בכל אחד ואחת.

א. השעות האחרונות של יעקב אבינו בעולם, הוקדשו כדי לברך את בניו. בזה אחר זה נקראו הילדים אל מיטת האב וקיבלו את ברכתו. היו בין הילדים שזכו לקבל ברכות נפלאות, בדמות אהבת התורה, כוח המלוכה, הצלחת העושר או היופי. והיו כאלו שאצלם הפכה הברכה לקללה והם שמעו דווקא דברי תוכחה קשים. כך היה אצל שלוש הילדים הגדולים, שלא שמעו מיעקב אפילו מילה טובה אחת.

כאן מנסים המפרשים להבין, מה הייתה בדיוק התכלית של כל מסכת הברכות? הרי ממה נפשך: אם הברכות נועדו להתפלל ולבקש מה' שיחוס עליהם ועל צאצאיהם, למה בירך יעקב רק חלק מבניו? וכי בניו הגדולים לא זקוקים לתפילה?! ולאידך, אם תכלית המעמד הייתה כדי להוכיח את בניו על חטאיהם - למה הוכיח רק חלק מהילדים, בעוד שמצאנו חטאים שונים גם אצל אחרים?

2. אברבנאל מט: השאלה בתכלית הברכות האלה בכלל, אם היו דבריו לתכלית ברכה [ותפילה לה'] כמו שיראה מברכת יהודה ודן ואשר ויוסף, הנה יקשה בראובן, שמעון ולוי ... שהביא עליהם קללה ולא ברכה? ואם בא להוכיחם על מעשיהם המגונים כמו שיראה מברכת ראובן שמעון ולוי ... יקשה מאוד ביהודה וזבולון ודן ואשר ... שאין להם תוכחה כי אם הגדת העתיד?

האור החיים מבאר נקודה נפלאה: הברכות נועדו להעצים את נקודות החוזק של כל ילד. ה' נתן כשרון מיוחד לכל אדם, והכישרון הזה שונה לחלוטין מאחד לאחד, לכן יעקב מאריך ומעניק יחס אישי לכל אחד מילדיו ומברך אותו שיזכה לממש את הפוטנציאל האישי שנתן לו האלוקים1.

בכך באה לידי ביטוי החכמה הגדולה של יעקב. לפעמים, הורים נוטים לעשות הכללות בין הילדים ולדרוש מכולם את אותן הדרישות. שכולם יהיו תלמידי חכמים, אנשי עסקים או רופאים2... ואילו יעקב השכיל להכיר את ילדיו ולאחל לכל אחד הצלחה בדיוק באותו תחום שהוא מוצלח בו. הנקודה הזאת מפעימה במיוחד, כאשר מתבוננים במרחק ובשונות של הברכות זו מזו. את יששכר, יעקב מברך בגדולה תורנית, את זבולון הוא מברך בהצלחה כלכלית ואת אשר - ביופי בנותיו. והכול יוצא מפיו של אותו אבא!. אלא הדבר נובע מכך, שיעקב בא לחזק את ילדיו ולא להביע את השאיפות הטבעיות שלו מהם.

אור החיים מט,כח: נאמר: 'איש אשר כברכתו בירך אותם'. פירוש הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה: יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה, ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה - המלך במלכות, הכהן בכהונה ועל זה הדרך ולא היפך המסילות.

ראוי להעיר את דברי האדמו"ר הריי"צ בקונטרס החינוך וההדרכה, כי זהו תחילתו של התהליך החינוכי: להכיר את המחונך באופן אישי ולהתאים לו את הראוי לו לפי אופיו. כי לא הרי מה שדורשים מילד זה, למה שדורשים מילד אחר.

קונטרס כללי החינוך וההדרכה, האדמו"ר הריי"צ מלובאוויטש: המחנך והמדריך צריך למדוד את מהותו של המחונך ... לדעת את כישרונותיו ומעלותיו הטבעיים ... אשר רק אז יכול לסדר אופן החינוך בכלל ובפרט ... להיות כי הכל תלוי לפי המהות: יש לך דבר אשר אם איש זה עושה זאת לעול יחשב לו ... מה שאין כן אם אחר עושה דבר זה עצמו.

מספרים על אישה בקראון הייטס, שהילד שלה ירד מהדרך ועזב את הבית ל"ע. היא התאוננה לפני הרבי ביחידות כי אינה מבינה למה זה קרה איתו, שהרי נתנה לכל הילדים את אותו החינוך? הרבי השיב כי זאת בדיוק הבעיה, שנתנה לכל הילדים אותו חינוך...

האם דברי האור החיים מספיקים כדי להבהיר את מטרת הברכות? דומה שלא. כיון שעדיין נשאלת שאלת האברבנאל, מדוע יעקב אינו מעצים גם את נקודות החוזק של שלוש ילדיו הגדולים? וכי לא היו בהם נקודות חוזק? נזכיר למשל את לוי, שבניו הפכו להיות כוהנים גדולים וכך בירכם משה בסוף ימיו: "תמיך ואריך לאיש חסידיך"?

לכן מציג האברבנאל פירוש חדש ויצירתי במסכת הברכות של יעקב: לשיטתו, כל השיחה הארוכה הזאת נועדה למטרה אחת: לקבוע ולהכריז כי יהודה יהיה המלך הנצחי של ישראל. כל אריכות הדברים אודות השבטים האחרים, נועדה להסביר מדוע הם לא ראויים להיות המלכים.

ראשית, יעקב עשה את הדבר המתבקש והסביר מדוע שלוש הילדים הגדולים אינם קודמים ליהודה. הוא הדגיש כי הם אינם נושאים את תכונות האופי הנדרשות למלוכה. שכן ראובן הוא כעסן ופזיז (כדלקמן), ואילו שמעון ולוי הם אנשים קיצוניים שידם קלה על ההדק.

אחר כך הוא עובר לפרט את מעלות יהודה עצמו, שעושות אותו כשיר ביותר למלוכה (כדלקמן). ובהמשך הוא מסביר מדוע שאר הילדים הצעירים אינם ראויים למלוכה. וכאן הוא מתמקד בעיקר במעלות שלהם ואומר שהם נועדו למטרות אחרות ויהיו עסוקים מדי בענייניהם. יששכר צריך ללמוד תורה, דן נועד להיות דיין, זבולון אמור לעשות כסף וכו'.

אברבנאל שם: כוונת אלה המאמרים והברכות, דעתי נוטה שיעקב בעת מותו רצה לבאר מאיזה מבניו יצא שבט המלכות והממשלה ... ולכן עשה חיפוש וחקירה בכל אחד מבניו כפי טבעו ותכונתו מי הוא הראוי למלכות, כי טבע הבנים אשר יולדו מהם יהיה נוטה לטבע האבות ... ולכן זכר בכל אחד פעם התכונות שלו עצמו ופעם העתיד לבוא על זרעו ... להודיע אם הוא ראוי למלכות ושררה או לא.

וכאן אנו שבים אל שאלת הפתיחה ורוצים לברר, מה באמת עשה את יהודה ראוי למלוכה יותר משאר אחיו? ובמיוחד, יותר מראובן הבכור או מיוסף האהוב, שכבר היה משנה למלך מצרים והפגין כושר ביצוע מעולה?

ב. לגבי הנחיתות של ראובן הבכור, יעקב אבינו מתייחס לכך בהרחבה:

3. בראשית מט: ראובן בכורי אתה, כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז. [אולם] פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך, אז חיללת יצועי עלה.

ראשית, יעקב פתח באמירה כי ראובן הוא הבכור ולכן הוא אמור לקבל הכול. "יתר שאת" היא הכהונה, שהכוהנים "נושאים כפיהם" ו"יתר עז" היא המלוכה שנקראת "עוז". אולם יעקב ממשיך כי למעשה ראובן יאבד הכול בגלל ה"פחז כמים" שבו ניחן. רש"י מסביר כי הכוונה היא למקרה מצער שאירע אחרי פטירת רחל.

המיטה של יעקב הייתה שוכנת דרך קבע באוהל רחל. אולם אחרי פטירתה של רחל, חששו בני לאה כי באהבתו לרחל, יעקב יעביר את מיטתו לאוהל בלהה, שפחת רחל. ולכן מיהר ראובן הבכור לתבוע את כבודה של אמו והעביר במהירות את מיטת יעקב לאוהל לאה. כעת, שב יעקב אל אותה פרשה פזיזה שבה פעל ראובן מתוך כעס, והכריז כי בגללה ראובן אינו כשיר למלוכה.

רש"י: יתר שאת – ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה [שנקראת שאת] לשון נשיאת כפיים. ויתר עז – במלכות, כמ"ש ויתן עז למלכו. ומי גרם לך להפסיד כל אלה? פחז כמים – הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך ... כי עלית משכבי אביך אז חיללת יצועי.

שבת נה,ב: פחז ראשי תיבות - פזת [פעלת בפזיזות], חבת [התחייבת], זלזלת.

האם הנימוקים הללו מספיקים כדי להסביר מדוע ראובן גרוע מיהודה? ברור שלא. שהרי יהודה סוחב על הגב קופת שרצים פי מאה יותר מכוערת. הוא זכור כמי שהלך אל תמר בזנות על אם הדרך, וזאת בניגוד לראובן שבסך הכול רצה לדאוג לכבודה של אימא שלו?

יעקב אבינו מרגיש בעצמו שהדברים אינם מספיקים, ולכן כאשר הוא מגיע לברכתו של יהודה, הוא ממשיך ומסביר את המעלות שבגללן הוא מעניק ליהודה את המלוכה:

שם: יהודה אתה יודוך אחיך ... גור אריה יהודה מטרף בני עלית - רש"י: סלקת את עצמך ואמרת 'מה בצע [כי נהרוג את אחינו ... לכו ונמכרנו לישמעאלים]. וכן בהריגת תמר, שהודה צדקה ממני.

יהודה ניחן בכוח של "בני עלית". כלומר, הוא הפגין גדלות נפש שבה ידע להתעלות מעל הנטייה הטבעית שלו ועשה את הדבר הנכון. פעם הוא התעלה מעל הכעס הכללי על יוסף והציל אותו ברגע האחרון מידי אחיו3. ופעם הוא התעלה מעל הקושי להודות בכישלון והציל את תמר ועובריה משריפה.

אולם, האם הדברים הללו משכנעים?! הרי השאלה והתמיהה זועקות מאליהן: הרי שתי המעלות הללו מופיעות גם אצל ראובן? ואדרבה, אצל ראובן הן מופיעות באופן הרבה יותר שלם! ראשית, ראובן היה הראשון שהתעורר ואמר: "אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה". ויתירה מכך: הוא תבע להציל את יוסף כדי להשיבו אל אביו, ואילו יהודה הציע למכור אותו ולהרוויח עליו כסף!

וגם יכולת התשובה וההודאה בחטא קיימת אצל ראובן. כפי שכתב רש"י שם (לז,כט), שראובן לא היה במכירת יוסף, משום שהיה עסוק בשקו ותעניתו על חילול יצועי אביו? ויתירה מכך: המעשה הזה אירע כשמונה שנים קודם לכן ועדיין ראובן היה עסוק בתשובה על כך! ואילו ההודאה של יהודה נמשכה בסך הכול שנייה אחת. וגם הייתה מחוייבת המציאות, שהרי אחרי הכול, שום אדם הגון לא ישלח אישה בהריון חפה מפשע להישרף באש עם עובריה?

ליקוטי שיחות חט"ו/442: יש כאן תמיהה כללית: הרי שתי המעלות של יהודה היו גם אצל ראובן? גם הוא אמר 'לא נכנו נפש', וגם הוא היה עסוק בשקו ותעניתו ולכן לא היה עם האחים בעת מכירת יוסף? ואדרבה, בשני הפרטים מוצאים מעלה בראובן על יהודה: יהודה הציע למכור אותו בכסף ואילו ראובן ניסה להציל אותו לגמרי ולהשיבו אל אביו? וגם בעניין התשובה, ההודאה של יהודה נמשכה בסך הכול רגע אחד, וגם היה מוכרח לעשות זאת כדי להציל את תמר ועובריה. ואילו התשובה של ראובן נמשכה שנים ארוכות והייתה כולה לשם שמים.

כך שאין ספק שמבחינת גדלות אישית - ראובן עלה על יהודה.

וכל שכן וקל וחומר, שהשאלה נשאלת ביחס לפער בין יהודה ליוסף: בעוד שיהודה נפל ונכשל מול תמר - ועוד עשה זאת כאדם בוגר, יוסף עמד בגאון מול אשת פוטיפר ואף שהיה בסך הכול ילד צעיר. ואם כן בוודאי שמעלתו האישית הייתה גדולה פי כמה ממעלת יהודה.

והשאלה שבה ומתעצמת: במה זכה יהודה למלוכה?

ג. לפני שנכנסים לעניין, מעניין להעיר הערה אחת המלמדת עד כמה הייתה המלוכה שייכת ליהודה וגודל העונש למי שהעז לקחת את המלוכה לידיו.

הרמב"ן מאריך כאן לבאר, כי כל מי שהעז לקחת את המלוכה מידי שבט יהודה, קולל ונענש עד סוף כל הימים. הוא מביא את הדוגמא של שאול המלך, שהיה הראשון להוציא את המלוכה משבט יהודה (בהיותו משבט בנימין) ולמעשה המלוכה נלקחה ממנו והוא ובניו נהרגו בצורה נוראה במלחמה.

דוגמא קשה נוספת הוא מביא מימי החשמונאים. ראוי לשים לב לכך שארבע מתוך חמש הבנים של מתתיהו הכהן מתו במלחמה. חמור מכך: בסופו של דבר, כל זרע החשמונאים הוכחד עד האחרון שבו, עד שאומרת הגמרא שמי שאומר שהוא מזרע החשמונאים – אינו אלא עבד מזרעו של הורדוס. כיון שהחשמונאים האחרונים מתו או נרצחו בידי הורדוס.

אלא שחטאם היה, שלקחו לידיהם את המלוכה על ישראל, אף שהם היו כוהנים משבט לוי ולא משבט יהודה. [וידועים הדברים שנאמרים בשם החתם סופר, שלכן רבי יהודה הנשיא לא קבע מסכת חנוכה. וגם לא הזכירו את נס ניצחון המלחמה בברייתא ד"מאי חנוכה", משום שחכמים הקפידו על כיבוש השלטון בידיהם].

וכל זה מחזק את השאלה האמורה, מהן סגולותיו הייחודיות של יהודה שהופכות אותו להיות המנהיג הבלעדי והנצחי על ישראל?

ד. ביחס ליוסף, המפרשים עונים תשובה פשוטה, ומעניקים בכך את הסגולה הראשונה הדרושה לאדם מנהיג: יהודה היה מקובל על אחיו. בעוד שיוסף היה 'נסיך', מה שנקרא 'אדם שנולד עם כפית זהב בפה', או בשפה רוחנית: יוסף היה "צדיק", מרומם לגמרי מהבלי העולם הזה, יהודה היה 'אחד משלנו'. אדם כמוהם שהבין היטב את מצוקות החיים עימם כולם מתמודדים.

וזה בדיוק מה שאנשים רוצים ממנהיג: שהוא יהיה דומה להם, איש שעבר את אותה מסכת חיים כמותם ומבין היטב את הבעיות עימם הם מתמודדים4. [כלשון הגמרא: "אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו"...].

זאת הסיבה שפרק הברכות של יהודה נפתח במילים: "יהודה – אתה יודוך אחיך". ופירושם: 4. ספורנו מט,ח: יהודה אתה יודוך אחיך – יקבלוך למלך, כי יודוך שאתה ראוי למלוך.

עד כאן בנוגע ליוסף, אבל מה עם ראובן? הוא לא היה פחות 'מהחבר'ה' מאשר יהודה, ומדוע הפסיד את המלוכה?

כאן אנו רוצים להזכיר נקודה נפלאה שהרבי מאריך בה בשיחה. ובהקדים סיפור 'קטן' – אבל ענק:

שמואל לנגזם הוא חסיד חב"ד מניו יורק, שנאלץ להתמודד עם בעיה רפואית קטנה. הבן שלו בן השנתיים התאונן על כאבי בטן והרופאים גילו אצלו 'בקע' (קילע) והוא נדרש לעבור ניתוח שבר. היות שמדובר בתינוק, הרופאים התווכחו ביניהם איפה המקום הטוב ביותר לערוך את הניתוח. לנגזם לא ידע מה להחליט וכתב על כך לרבי.

למחרת מתקשר אליו המזכיר ואומר לו ליצור קשר עם ד"ר פלדמן. הוא נסע אל הרופא וזה סיפר לו דבר מדהים: הוא היה היום בביקור אצל הרבי, ופתאום הרבי שאל אותו 'האם הוא יכול לעשות לו טובה'? הרופא השיב בוודאי, והרבי המשיך כי יש כאן יהודי בשכונה שהבן התינוק שלו צריך לעבור ניתוח שבר והוא אינו יודע היכן לעשות את הניתוח. הרבי המשיך שלדעתו האישית הכי טוב לעשות את הניתוח בבית הרפואה על שם שולדייס בטורונטו, שהוא המציא את ניתוח הבקע והם עושים את הניתוח עם הרדמה מקומית בלבד, אך הוא אינו יודע האם יהיו מוכנים לנהוג כך גם ביחס לתינוק קטן שעלול לזוז בניתוח. "אי לכך, אני מבקש ממך טובה אישית, שתרים טלפון לבית הרפואה ותשאל האם יהיו מוכנים לערוך את הניתוח בהרדמה מקומית".

וכאן הרבי המשיך והדהים את הרופא: באותה הזדמנות תשאל אותם, אם יהיו מוכנים לערוך את הניתוח ביום י"ב בסיוון. שכן למשפחת לנגזם יש חתונה בטורונטו באותם ימים וכדאי שהם יעשו את שני הדברים יחד ולא יצטרכו לנסוע פעמיים"...

מנהיג צריך שתי תכונות בסיסיות: רגישות לאחרים, ויכולת להציג פתרונות. ואכן, יהודה הצטיין בשתי התכונות הללו. הבה נשים לב לשני המקרים שהעלה יעקב אבינו: יהודה ראה את יוסף עומד למות בבור ומיד הציע למכור אותו במקום להמיתו שם. זאת ועוד: הוא הציע פתרון יעיל, שלמעשה הציל את החיים שלו. כך בדיוק היה עם תמר: כשהפגין כלפיה את האכפתיות הראויה והציל את חייה.

ואולם שתי התכונות הללו בדיוק, היו חסרות אצל ראובן: א. הוא אמנם הציע להשליך את יוסף לבור במקום להורגו – אבל איזה פתרון זה? איפה המעשיות היצירתית הנדרשת ממנהיג? הרי יוסף היה יכול למות בבור העמוק מלא הנחשים והעקרבים? (כמו שיעקב אמר עליו בהזדמנות אחרת: "בכור שוטה הוא זה", שהעלה גם שם פתרון לא יעיל).

ב. חמור מכך: ראובן לא הפגין אפילו את האכפתיות והרגישות הנדרשת. הבה נשוב אל הסיפור הנורא ההוא: התורה מספרת כי אחרי שנגמרה המכירה ויוסף כבר התגלגל בעגלת הסוחרים אל מצרים, ראובן האומלל שב אל הבור כדי להוציא את יוסף משם!. שואל רש"י, מאיפה הוא הגיע? וכי לא היה עימהם בשעת המכירה?! והוא מבאר שראובן היה עסוק בשקו ותעניתו!!.

ושוו בנפשכם: אח קטן שלו מושלך בבור, יכול למות בכל רגע מהנחשים והעקרבים והוא הולך לעשות תשובה!. מכאן, שראובן היה טיפוס לעצמו, מכונס בעולמו האישי – וזה טוב לאדם עובד ה', אך לא מספיק כדי להנהיג.

אם כן, התכונות הנדרשות ממנהיג הן: 1. אהוב ומקובל. 2. אוהב ואכפתי. 3. יודע לתת פתרונות.

לפי זה מתורץ גם, מה שיעקב מזכיר לגבי ראובן את פעולתו הפזיזה מתוך כעס לאחר פטירת רחל. כיון שהתכונה הזו היא חולשה חברתית עצומה, המעידה על הקושי שלו להתמודד עם הבריות. החטא של יהודה ותמר, לעומת זאת, הוא בהחלט חולשה אישית חמורה - אבל אין לו קשר עם היכולת להנהיג אנשים בהצלחה ובכישרון.

ליקוטי שיחות שם: ענינו של מלך הוא לנהל את הצרכים של בני המדינה, 'אשר יצא ואשר יבוא לפניהם', והדבר בא לידי ביטוי מושלם אצל יהודה שהציע פתרון שהציל את יוסף ממיתה. וכך היה עם תמר שהציל את חייה. אצל ראובן לעומת זאת, הגם שהתשובה האישית שלו הייתה נעלית משל יהודה, אך לא היה לכך קשר עם הצלת הזולת. אדרבה, ההשלכה של יוסף לבור הייתה עלולה להביא אותו לידי מות מרעב או מהנחשים והעקרבים ששרצו שם. ויתירה מכך: אילו ראובן היה נשאר שם ולא היה עסוק בשקו ותעניתו, יתכן שהיה מוצא פתרון להציל לחלוטין את יוסף ולהביאו אל אביו.

ההוראה המעשית מכך ברורה: אנחנו נמצאים בשנת "הקהל", בה הרבי דיבר על כך שכל אדם הוא מלך. לכל אחד יש ילדים המצפים למילה טובה ממנו, ועלינו לעשות את החשבון כמה אנו ממלאים את חובת ה"מלכות" שלנו. איפה אנחנו יוצאים מהעולם האישי ומקדישים זמן ותשומת לב כדי להיות מעורבים עם הבריות ולהביא להצלת הזולת, בגשמיות וברוחניות.