מצווה לרמות: איך מותר ליעקב לרמות את עשו?

בס"ד

עבודת הרמאות: איך מותר היה ליעקב לרמות את עשו? מבוסס על לקו"ש ג/795

רב קהילה סיים את דרשת השבת והכריז כי בשבת הבאה תעסוק הדרשה בחומרת השקר. "כדי שתבינו אותה טוב יותר, אנא תקראו את פרק כ"ח בספר ויקרא לפני הדרשה". בשבת שלאחר מכן, שאל הרב בפתח הדרשה: "כמה מכם קראו את ויקרא פרק כ"ח"? כמעט כל הידיים באולם הורמו.

חייך הרב: "יש רק 27 פרקים בספר ויקרא, כעת אמשיך בדרשה על השקר".

מתוך 365 איסורים בתורה, יש רק עבירה אחת עליה צווינו: "תרחק"!. לא רק שאסור לחטוא בה, אלא חובה לברוח ממנה כמו מאש. לא להתקרב אליה, לא להתחיל אתה אפילו בצורה קלה. מדובר כמובן באיסור "שקר", ככתוב בפרשת קדושים: "מדבר שקר תרחק".

אלו שהצטיינו במיוחד ביושר היו האבות הקדושים, עד שאפילו בלעם הרשע כינה אותם "ישרים":

1. עבודה זרה כה: 'הלא היא כתובה על ספר הישר' (יהושע י,יג) – מהו ספר הישר? זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, כדברי בלעם: 'תמות נפשי מות ישרים' (שנאמר בהם 'גוויעה' ולא מיתה).

ובין שלוש האבות עצמם, מי שמתואר בצורה בולטת כאיש תם והגון הוא יעקב אבינו:

בראשית כה,כז: ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים - רש"י: 'עשו איש יודע ציד' – לצוד אביו ולרמותו, שואלו: היאך מעשרין המלח והתבן? סבור אביו שמדקדק במצות. 'יעקב איש תם' – אינו בקי בכל אלה, כלבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. מיכה ז,כ: תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם – רש"י: תיתן את מידת האמת של יעקב לבניו.

וכאן עולה שאלה עצומה שלא צריך אפילו להציג אותה. היא מעוררת תחושה עמוקה של חוסר נוחות בכל פעם שעולה על השולחן: איך זה שדווקא יעקב אבינו, מי שהיה באופיו "איש תם יושב אהלים" - מעורב בפרשייה שאבא שלו מגדיר אותה במילה המפורשת "מרמה"? יצחק אומר לעשיו: "בא אחיך במרמה ולקח ברכתך". כן, 'אני מצטער אבל אחיך רימה והטעה אותי.

זה קרה בערב פסח, יום הולדתו ה-123 של יצחק אבינו. ישנה מסורת לפיה אדם אמור לדאוג למותו החל משהוא נכנס אל תחום חמש השנים לפטירת אביו או אמו. וכיון ששרה נפטרה בגיל 127, יצחק החל לדאוג למותו מיום ההולדת ה-123 שלו. הוא קרא לעשו וביקשו להכין עבורו אוכל והוא יברך אותו לפני מותו. רבקה שמעה הכול מהחדר ושלחה את יעקב לקבל את הברכות בתור עשו. האבא היה עיוור וכך היה אפשר לקבל את הברכות בלי ידיעתו. רבקה הוציאה מהארון את בגדי עשו, הלבישה אותם על יעקב והוא הציג את עצמו לאביו כאילו הוא עשו.

בראשית כז: ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק: אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע ... ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך עשיתי כאשר דברת אלי ... ויאמר אתה זה בני עשו?! ויאמר אני! ... ויחרד יצחק חרדה גדלה ... ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך.

וכל אדם הגון זועק: האם ככה מתנהג מי שהתורה מעידה עליו "איש תם יושב אהלים"?!1

מה שיותר קשה להבין הוא למה זה היה צריך להתנהל בצורה כה עקומה? מה המסר מהתנהגות כזו? האם רבקה לא הייתה לגשת לבעלה ולספר את האמת אודות בנם הגדול וכך היה מעביר את הברכות ליעקב?! ראוי לזכור כי יצחק ורבקה היו נשואים כבר 84 שנים, כמעט פעמיים חתונת הזהב, יותר מתוחלת החיים השלמה כיום(20 שנה עד לידת הילדים ובעת מעשה הברכות היו יעקב ועשו בני 64), כך שמן הסתם היה ביניהם אמון טוב, ומדוע העדיפה לפעול בדרך כל כך מורכבת?

ספר המאמרים תש"ג/186: צריך להבין מפני מה מסרו נפשם רבקה ויעקב לקחת הברכות של עשו? הלוא ברכות יעקב אמורים בסוף הפרשה שהם ברכת אברהם [הברכה על הארץ והזרע], ולמה מסרו נפשם לקחת ברכות עשו שהם על עניינים גשמיים? וגם עשו ענייני רמאות ומרמה, דרבקה הלבישה את יעקב אותם הבגדים החמודות של עשו ויעקב אמר 'אנכי' [אנכי עשו בכורך]?

ב. כדי לחדד יותר את השאלה, נוסיף עוד היבט, חמור בפני עצמו שמוזכר במדרש. הסכנה הגדולה בשקר (ואולי לכן נאמר עליו "תרחק") היא ששקר אחד גורר שקרים נוספים. השקר הוא ממכר, מפתה, ובעיקר כורך חבלים עבים שמזמינים את השקר הבא. ישנו ביטוי ידוע שאומר: "כדי לתקן שקר אחד, נדרשים עוד כמה שקרים"....

במדרש מובא דבר נורא לגבי הסוגיה שלנו עצמה: המילה "מרמה" חוזרת על עצמה עוד פעמיים בסך הכול בחומש בראשית – ובשני המקרים זה בכיוון ההפוך: אלו אנשים שמרמים את יעקב אבינו והוא צועק "למה רימיתני"? בפעם הראשונה זה לבן שמכניס את לאה במקום רחל - ואז יעקב זועק "למה רימיתני"? בפעם השנייה אלו בניו של יעקב שמערימים על אנשי שכם והורגים אותם במרמה.

2. תנחומא ישן ויצא יא: כל הלילה הייתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבוקר 'והנה היא לאה', אמר לה: בת הרמאי, למה רימית אותי? אמרה לו: ואתה למה רימית אביך?!

בעל הטורים כז,לה: ויענו בני יעקב את שכם ... במרמה – הוא בא לאביו במרמה ובאו בניו במרמה.

התורה רוצה לרמוז כי להנהגת המרמה היו תוצאות. אף שרבקה ויעקב צדקו במה שעשו, אך היה לזה מחיר. כל מעשה יוצר סטנדרטים מסוימים ותקדימים לקראת הבאות. הגמרא (יבמות סג) מספרת סיפור יפה בהקשר הזה: אשתו של רב הייתה מצערת אותו ועושה ההיפך ממה שהיה מבקש. כשהיה מבקש נזיד עדשים, הייתה מכינה תבשיל חומוס וכשהיה מבקש חומוס היה מקבל עדשים. פעם שלח את בנו לבקש מאימא עדשים, והבן שינה ואמר כי אבא מבקש חומוס. בתגובה, אבא קיבל עדשים בדיוק כפי שביקש. הוא התפלא לגלות שאשתו משתפת פעולה, והבן נאלץ לגלות את הסוד. אך במקום לשבח אותו על המסירות, רב גער בו 'אל תרגיל לשונך לדבר שקר'.

ההדגשה הזו נושאת משמעות חשובה לחיים: ישנה תפיסה פופולרית אצל אנשים ששקר הוא רק סיפור חמור שגורם נזק, אך סיפור שטותי שאינו גורם נזק לאף אחד – אינו שקר. למשל, אנשים משקרים לגבי הגיל שלהם, הורים משקרים לילדים: 'הנהג של האוטו גלידה אמר שנגמרה לו הגלידה', 'הציורים שהבאת מהגן שמורים היטב', בעוד שהם מזמן בפח2 ועוד...

ובאמת, יש דעה כזו בראשונים. כך מובא בספר יראים סימן רלה: "להתרחק מכל שקר שיוכל לבוא לידי היזק חברו או רעה לו ... אבל שקר שאינו בא לידי רעה, לא הזהירה התורה עליו ... דכתיב 'מדבר שקר תרחק ונקי צדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע'". אולם ראשונים אחרים כתבו כי שקר הוא עצם שינוי האמת. שכן הדבר יביא בהמשך לידי שקר גמור. הוי אומר שהבעיה עם השקר היא לא הנזק שנגרם לאחרים, אלא ההתמכרות שלך עצמך.

רבנו יונה אבות פרק א: אמרו חז"ל שאפילו ספור דברים בעלמא אין לו לאדם לשקר, כההוא עובדא עם בנו של רב ששיקר לאמו וכו' ... כי האדם המרגיל לשונו לדבר שקר בדבר שאין בה לא הפסד ולא תועלת - כי יבא לדבר דברים של עיקר לא יוכל לומר האמת כי פיהו המדבר וההרגל שולט עליו.

ואחרי כל זה עולה התמיהה עד השמים: איך נהג יעקב במרמה כלפי אביו? למה הדברים היו צריכים להתנהל בצורה כזו? ובעיקר, מה המסר אותו יהודי אמור להפיק מכל התסבוכת הזו?

אנו רוצים להציג שני ביאורים: אחד הלכתי, ואחד מלא השראה שזוכה לאריכות רבה בכתבי רבותינו נשיאי חב"ד. לפני שניגש לעניין נדגיש כי בכל המובא לקמן אין המלצה הלכתית. אין כאן עידוד לנהוג ברמייה ח"ו ועל כל אחד להתייעץ עם רבו כשהדברים נוגעים למעשה.

ג. נפתח בסיפור עממי: שני אנשים מבוגרים שכבו בבית חולים סיעודי. אחד היה חולה מאוד, הוא לא היה מסוגל לנוע והרופאים ראו בו אדם אומלל שזמנו קצוב. השני היה במצב טוב ממנו ויכול היה להתרומם מעט מהמיטה. מדי בוקר היה קם השני מהמיטה, מתיישב על יד החלון ומספר לחברו על העולם הנפלא שנשקף בעד החלון. הוא תיאר אגם נפלא עם ברבורים שטים בתוכו, דשא ירוק ועצים גבוהים התנשאו מסביב, וילדים עם אמותיהם משחקים בצהלה על יד המים.

התיאור הקסום נטע חיים בלב החולה הראשון ויום ולילה היה מחזק את עצמו ומדמיין איך יום אחד יהיה מסוגל לקום מהמיטה ולראות אף הוא את האגם הנפלא. אט אט התחזק וכל חלומו היה לקום מהמיטה ולראות בעצמו את הפלא בחוץ. בוקר אחד נכנס הצוות וגילה את החולה השני – זה שעל יד החלון – שוכב בלא רוח חיים. הם פינו אותו מהמיטה וחברו היה נלהב לעבור במקומו על יד החלון. הדבר הראשון שעשה היה להזדקף על המיטה ולהתיישב ליד החלון. הוא התאמץ ועשה את זה, אך אז גילה שהחלון משקיף אל קיר בניין חלק ואטום...

רש"י מוציא את העוקץ מהסיפור באמצעות מילה אחת:

3. בראשית כז,לה: [בא אחיך] במרמה – בחכמה.

התורה רוצה להעביר מסר חריג: עלינו להיות מציאותיים. אנחנו חיים בעולם השקר, בעולם מלא קונפליקטים וסתירות, ובעולם הזה אין מנוס מליטול לעתים, כהוראת שעה, גם את נשק ה"מרמה". כשאנו באים לידי סיטואציה ייחודית כזו – אין זו מרמה, אלא להיפך "חכמה".

ישנו מדרש מופלא שמספר כך על הרגעים שלפני בריאת העולם:

בראשית רבה ח: בשעה שבא ה' לברוא אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת חבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא ... חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אומרת אל יברא שכולו שקרים ... מה עשה ה'? נטל אמת והשליכו לארץ, כדכתיב (דניאל ח): 'ותשלך אמת ארצה'.

עצם בריאת העולם הייתה כרוכה בכיפוף האמת. הקב"ה לקח בחשבון שהאמת תצטרך לעתים, כהוראת שעה, להוריד את הראש מפני ערכים חשובים ממנה. שכן, האמת היא ערך חשוב אך לא הכי חשוב. יש ערכים חשובים ממנה שהיא תיאלץ להתכופף מפניהם.

למשל, האמת והחיים: נחשוב על אדם חולה מאוד והוא שואל את הרופא או בני המשפחה על מצבו. אם ישמע את האמת, הוא עלול לבוא לידי סכנה. ברור שמותר לשנות את האמת3 כדי להקל עליו. הנביא מביא דוגמה לכך: כאשר הלך שמואל למשוח את דוד למלך, הוא חשש שאנשי שאול יפגעו בו. אמר לו הקב"ה שיגיד שהוא בא לזבוח זבח ולא יספר את החלק השני של השליחות – שבא למשוח את דוד הצעיר למלך. כך הקב"ה בעצמו הורה לו לספר חצי מהאמת כדי לשמור על חייו4.

או האמת והשלום: אחד הקונפליקטים המצויים תדיר בחיינו הוא ההתנגשות בין הצורך לומר את האמת ובין לחיות בשלום עם קרובינו. למשל, בני זוג שצריכים לשנות מהאמת אחד לשני ("איך היה האוכל"? "איך אני נראה היום"?...). או המחלוקת הידועה בין בית שמאי לבית הלל (כתובות טז) אודות "כיצד מרקדים לפני הכלה": חתן שואל את קרוביו איך כלתו, והם יודעים את האמת שהיא "חיגרת או סומא". דעת בית הלל שישנה אדם מהאמת ובלבד לגרום חיבה בין החתן לכלתו5.

או בענייננו, האמת וההתמודדות מול הרמאי: הסיבה הפשוטה לכך שיצחק רצה לברך את עשו היא, שעשו רימה אותו וגרם לו לחשוב שהוא ראוי. התורה מדגישה "ויאהב יצחק את עשו כי ציד פיו", זאת לא הייתה אהבה טבעית של אב לבנו, אלא תוצאה מה"ציד" שהיה מביא עשו. הוא חי חיים מופקרים אבל בפגישותיו עם אביו היה מעלה שאלות מפולפלות כמו "היאך מעשרים את המלח ואת התבן". וכאן רומזת התורה ש'עם נבל תתנבל'. כחלק מההתמודדות מול הרמאי, נדרש לעתים לנקוט בנשק שלו עצמו. בהיבט יותר רחב, יש כאן מסר אודות ההתנהלות מול האומות, לעתים אין ברירה חוץ מלהשתמש בשיטות הגרועות שלהם! כדי להשיג את המגיע לנו כחוק.

הנה דבריו של הרד"ק, ממפרשי התורה הראשונים, וכך מפורש בלקו"ש כ/150:

רד"ק בראשית כז,יט: יש תמהים איך יעקב שהיה צדיק וירא אלוקים דיבר שקר? ואין זה תימה, כי יעקב היה יודע כי הוא ראוי לברכה יותר מאחיו, ורוח הנבואה שתשרה על יצחק לברכו, יתעשת אלוקים יותר לברך אותו מאשר לברכת אחיו ... וחילוף הדברים [השקר] במקומות כאלה אינם גנאי וחילול לצדיק... וכן אברהם ויצחק אמרו על נשותיהם 'אחותי היא' ... כי מיראה אמרו מה שאמרו.

שמעתי פעם משל יפה בשם המגיד מדובנא: מעשה בשני אחים שהיו שונים בתכלית. הגדול היה פרא אדם ורע לב, ואילו השני היה שתקן ועדין. האח הפרא היה מתנכל לאחיו הצעיר, מקלקל את משחקיו ומכה אותו, אולם האח הצעיר היה כובש את דמעותיו ושותק. פעם חזר האח הגדול הביתה כשהוא בוכה, פצוע וחבול. היום פקעה סבלנותו של האח הצעיר והוא השיב לו כגמולו. האבא ראה זאת והצטרף אף הוא להפליא את מכותיו באח הגדול.

הלה היה המום: במקום לתמוך בי, אבא מכה אותי? לא מספיק שאחי הכאיב לי ואף אבא מעניש אותי?! הסביר האב: "כשאתה מכה אותו תמיד, הוא שותק ולא עושה דבר. אם הפעם פקעה סבלנותו והרים עליך יד בחזרה - אני יכול לתאר מה עוללת לו קודם..."

הנמשל מובן: אם יעקב אבינו משתמש בשיטותיו של עשו הרשע, אפשר להבין מה עשו עולל קודם, ועד כמה זאת שיטה ראויה להשיב לו....

עד כאן פירוש אחד פשוט. ובכל זאת, הלב אינו נותן מנוחה: גם אם זה כשר – זה בוודאי לא נעים, ולמה היו הדברים חייבים להתנהל דווקא באופן העקום הזה? האם לא היה עדיף לפעול בדרך ישרה יותר, למשל שרבקה תלך אל יצחק ותבקש לתת את הברכות ליעקב?!

אנו רוצים להיכנס לתפיסת עולם שלמה המובאת בכתבי חב"ד ומעבירה מסר כביר: הדרך הקבועה להתמודדות עם היצר היא רמאות. השיטה בה בחר יעקב אבינו היא לא דיעבד ולא כורח, אלא יש בה מסר אודות הדרך היום-יומית בה אמור יהודי להתנהל בגישתו מול העולם הגשמי.

ד. את הסיפור הבא סיפר הרבי מליובאוויטש פעמים רבות (הוספתי בו מעט נופך כדי לתת גוון סיפורי): הצדיק רבי נחום מטשרנוביל, מראשוני אדמור"י החסידות, היה עני ואביון. אמנם החסידים תרמו לו כסף רב, אך הוא היה מעביר הכול לעניים ולא משאיר כלום לצרכי ביתו. במשך שנים חיו בני הבית בעוני ושתקו, אך בתו התבגרה והגיעה לתקופת הנישואים והחסידים תכננו חתונה מכובדת כראוי לבת הרבי. אולם הגבאי ידע את האמת שאין בקופת המשפחה רובל אחד לממן את האירוע.

פעם הגיע חסיד עשיר לבקר את הרבי, הגבאי גילה באזניו את המצב וביקשו לומר לרבי כי הסכום שיעביר היום הוא תרומה עבור המשפחה. הגבאי המתין במתח לראות את החסיד יוצא מחדרו של הרבי וליטול את הכסף, אך רגע אחרי שיצא העשיר, נכנס חסיד נוסף שחיתן את בתו והיה זקוק להלוואה דחופה. הרבי הוציא את הכסף ונתן לו את הסכום.

הגבאי המתוסכל לא היה יכול להתאפק והתאונן שהמצב קשה ואיך מחלק הרבי את כספו? הרבי השיב שהוא באמת התכוון לקחת את הכסף, אבל לא היה יכול לעמוד בפני תחנוני האיש. ואז הוסיף ואמר כך: אני רוצה לשתף אותך בתעלומות לבבי, בתגלית עמוקה שגיליתי היום אודות דרכיו הנכלוליות של היצר: כשאותו חסיד נכנס ובכה על מצבו, רציתי לתת לו מיד את הכסף שקיבלתי, אבל אז נכנסה בי מחשבה אחרת: אולי עדיף לחלק את הכסף לכמה חסידים עניים ולא לתת הכול לאדם אחד? אחרי הכול, מדובר בסכום ענק שיכול לכלכל כמה משפחות. התלבטתי והיססתי ולא ידעתי מה להחליט. אבל אז תפשתי שמדובר בתעלול מרושע של היצר. הוא מתחפש ליצר טוב ומציע הצעות הגונות כביכול - ובלבד שאדחה את הנתינה ולא אתן את הכסף. עובדה היא שכאשר חשבתי לקחת הכסף לעצמי, לא עלתה בי מחשבה לחלק אותו לחמשה אנשים, רק כשרציתי לתת לאחרים, פתאום עלה הרעיון אולי לפזר את הנתינה לחמישה נזקקים...

הסיפור הזה הוא המפתח להבנת כל העניין: הדרך הנכונה להתמודד עם היצר היא באמצעות רמאות - משום שזאת הדרך הקבועה שלו. השיטה דרכה מפיל היצר אנשים גדולים היא טקטיקה מושחתת, לא קונבנציונלית: הוא לא אומר את האמת, הוא לא בא בלבושי יצר רע ומציג את הדברים כפי שהם, שמסוכן לחטוא, ולא טוב לחטוא, ואחר כך נתחרט על מה שקרה,אלא יוצר מצג שווא. הוא לובש את בגדי יעקב ובא כיצר טוב. הוא מספר לנו שזה טעים, וזה ישנה לנו את החיים, ואנו נלמד דברים על עצמנו שלא ידענו, ובכלל אפילו על פי הלכה זה הדבר הנכון לעשות.

כך מלמד סיפור נהדר: אחת הסוגיות ה'מסעירות' בתלמוד היא 'אגדות רבה בר בר חנה'. לפי פרשנויות רבות מדובר במשלים שנועדו להעביר מסרים חדים ולא בסיפורים מציאותיים שהתרחשו כפשוטם. לאורך כמה דפים (בבא בתרא עג ואילך) מספר האמורא הבבלי על מסעות שונים שערך בעולם ובהם נחשף לתופעות טבע מדהימות ומוזרות. הסיפור הראשון בסוגיה הוא:

4. בבא בתרא עג: אמר רבה: סיפרו לי יורדי הים: הגל הזה שמאיים להטביע את הספינה, נראה כמו זוהר של אש לבנה בראשו, ו[כדי להינצל ממנו] מכים אותו באלות שחקוקים עליהן שמות קדושים כמו "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", "יָ-הּ", "ה' צְבָאוֹת", "אָמֵן אָמֵן סֶלָה" ו[אז הגל] נח.

מהי כוונת הדימוי שהגל שמטביע את הספינה נראה כמו "זוהר של אש לבנה"? מובא בספרים (ביאור הגדות הגר"א, בן יהוידע שם) רעיון עמוק: רבה היה נסער מהשאלה הקשה של החיים: כיצד ספינות ענקיות טובעות מפני הגלים? כלומר, כיצד מצליח היצר להביא להרס קריירה מפוארת של אנשים גדולים? יורדי הים ענו תשובה פשוטה: היצר צובע את המעשה ב"זוהר של אש לבנה".

הוא מפעיל מנגנון של שכנוע פנימי כי זה הדבר הנכון לעשותו!. זה לא רק מלחמה של תאווה רגשית כנגד ההיגיון, אלא הרבה יותר חמור: זה היגיון כנגד היגיון!. היצר מפזר מסך עשן ומסביר באמצעים ריאליים כי נכון עבורנו לחטוא. הרע הוא בעצם טוב!, וכנגד ההיגיון הזה קשה להחזיק מעמד.

חסידים אומרים כך: בתחילת המציאות היה היצר נראה כמו השטן. הפנים שלו נראו כמו האייקון המפחיד של 'רעל' שמצויר על חומרים מסוכנים. אך אף אחד לא הקשיב לו. החליט היצר הרע לשנות את המיתוג ולבוא בתחפושת חדשה. הוא לבש טלית וקפוטה ומגיע כמו יצר טוב!. "כדאי לך לקום מאוחר, כי תוכל להתפלל בכוונה גדולה. כדאי לך לדחות את מתן הצדקה, כי מחר תיתן כפול. הדבר הנכון הוא לדבר לשון הרע ולהתקוטט עם החבר בבית הכנסת, כדי ללמד אותו לקח. כדאי לחטוא את החטא החמור של אישה סוטה ח"ו, כי זה ירפא את הבדידות ויעניק תנופה במאבקים של חייך".

היום יום כג סיון: היצר הרע ... לפעמים הוא שועל פקח שבחיות וצריכים לחכמה מרובה להבין תחבולותיו. ולפעמים הוא מתלבש בלבוש צדיק, ענו ובעל מידות טובות.

כאן מוסיפים ספרי חב"ד נקודה נפלאה: כעת נבין מדוע דווקא יעקב היה זה שנקט בנשק המרמה? למה מי שבאופיו היה "איש תם יושב אהלים" נדרש לגזול את החנית של המרמה מיד היצר?

הגמרא מספרת כך (בבא בתרא נח): האמורא רבי בנאה היה מתקן את הקברים ומסמן את הגבולות שלהם. פעם ירד אל תוך מערת המכפלה, סימן את גבולות הקברים של האבות והאימהות והגיע לקברם של אדם וחווה. יצאה בת קול ועצרה אותו מלהתקדם: מספיק שהבטת בדיוקנו של אדם הראשון ואינך רשאי להביט בפני אדם הראשון עצמו. דיוקנו של אדם הראשון הוא פניו של יעקב אבינו, שכן "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון".

יעקב אבינו היה המשך מנשמתו של אדם הראשון ולכן נדרש לתקן את חטא עץ הדעת, והחטא ההוא התרחש באמצעות הפעלת השיטה המלוכלכת של היצר: לא היה בו את האומץ להגיד לחווה, תשמעי, זה באמת רע לעבור את רצון האלוקים, אבל בכל זאת תעשי את זה, אלא הוא עטף את הפרי האסור בזר של שושנים. הוא אמר לה את תהפכי להיות אדם אחר. "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע ... כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ למראה". ולכן חווה התבלבלה לגמרי. היא הייתה בטוחה שהרע נראה כמו רע, היא לא העלתה בדעתה שהוא יכול להיראות טוב.

ולכן יעקב אבינו – שפניו הם כפניו של אדם הראשון – נדרש להיות זה שישיב ליצר באותו מטבע ויחשוף את השיטות שלו עצמו6.

ספר המאמרים תש"ג/187: טעם הדבר שבאו בדרכי ערמה ומרמה הוא לפי שנפילת האורות... היו ג"כ בדרכי ערמה וכמ"ש 'והנחש היה ערום' שרימה את חווה ואדם, הרי תחילת לקיחת הניצוצות דקדושה היו במרמה, ולזאת צריך להיות הבירור והלקיחה ממנו ג"כ במרמה. וזהו דרבקה ויעקב שהן אדם וחווה, דשופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון, ורבקה הייתה בחינת חווה, עשו מרמות ותחבולות לקחת הברכות מעשו.

ה. מה משמעות הרעיון הלכה למעשה? כיצד אמור יהודי להפעיל את דרכי הרמייה בחייו? ישנו רעיון נהדר המובא בשיחות רבות: בכל ההתנהלות של יהודי מול החיים הגשמיים הוא נדרש לדרכי רמייה. על פניו הוא לובש את בגדי עשו, הוא מתקרב אל העולם הגשמי, הוא ניגש לשולחן ואוכל ושותה, הוא לובש בגדי חול ביום ראשון בבוקר והולך לעבודה, הוא חי חיים משפחתיים, כאן היצר הרע לא מפריע לו משום שהוא שמח שהיהודי מתעסק עם ענייני העולם. אולם הכוונה האמתית של היהודי מתחת לכל המעשים הללו הוא למלא בהם תפקיד נעלה. לשרת דרכם את ה' ולהעלות אותם לקדושה.

הוא יוצא לעבודה כדי לפרנס את משפחתו, כדי לראות השגחה פרטית בעבודתו ולקדש את המקום בו הוא פועל.

משל למה הדבר דומה? חסידים מספרים משל על משמעות שתיית לחיים בהתוועדות. מעשה בבן מלך שנשלח לאזור מרוחק כדי לחנך את האיכרים הפשוטים שם. חלפה תקופה ארוכה והוא קיבל מכתב מאבא שלו. הגעגועים בקרבו גאו והוא רצה לפרוק את שמחתו בריקוד. אך כיצד ירקוד פתאום באמצע היום? האיכרים יצחקו ממנו. מה עשה? הוציא בקבוק משקה וכולם פרצו בריקוד. אלא שהם רקדו בגלל הוודקה והוא רקד בגלל הגעגועים לאבא שלו.

וכך המשמעות של שתיית המשקה: היצר הרע נותן לנו לשתות כי הוא חושב שנצא בריקוד של הוללות, אבל היהודי מרמה אותו ושותה לשם געגועיו לקב"ה.

לקוטי שיחות ח"ג/795: בכדי לקבל את הברכות האלוקיות, רבקה עשתה כמה עניני רמיה ויעקב לבש את בגדי עשו. ומכך ההוראה לכולנו: הגישה של יהודי לענייני העולם, היא באופן של רמאות: לכאורה הוא עסוק בענייני גשמיות, אכילה ושתיה וכך הלאה, אך הכוונה שלו בכך היא לשם שמים. הוא אמנם לובש את בגדי עשו, אבל הכוונה שלו בכך היא לגאול את ניצוצות הקדושה שנפלו שם.

ואחרי כל כך הרבה שנים ומעשים של "עבודת הבירורים" לא נותר אלא לפתוח את העיניים ולראות את אור ה' המאיר בכל פינה בגאולה האמתית והשלמה בקרוב ממש.