אני לא מכיר את סומצ'אי, ננה, מרווין וגונאם. כנראה שלא הייתי נתקל בהם לעולם, גם אם הייתי יוצא לטייל בשביל-חוצה-תאילנד. גם אם כן, בטח לא הייתי מזהה אותם...

ובכל זאת, גם אני שמחתי כשכל הנערים התאילנדים חולצו בשלום מהמערה. הרגשתי הקלה והודיתי בשקט לבורא עולם. כי גם אני דאגתי. כמו החברים שלי בעבודה, כמו השכנים שלי, כמו עוד מאות מיליוני אנשים בעולם שעקבו והתעניינו. איך לא? זה הכי אנושי בעולם.

אבל, חשבתי לעצמי, למה זה כל כך תפס אותנו? לצערנו, קורים הרבה אסונות בעולם. אנשים נהרגים, מתים וסובלים, ומבחינתנו זה מתחיל ונגמר במבזק. זה לא מרגש אותנו ככה. למה בסיפור הזה היינו כל כך מעורבים?

לדעתי, התשובה פשוטה. אנחנו אוהבים סיפורים, בטח סיפורים טובים. זו לא הייתה חדשה מהמזרח, זו הייתה דרמה. היו כאן כל הרכיבים שעושים סיפור טוב: נערים, טיול, מערה, מזג אוויר טרופי, מונסונים, וגם מושלים במדים צבאיים ואריות הים התאילנדיים. אלו היו שבועיים של חרדה ומתח – כן חיים או לא חיים, מה הם אוכלים, איך הם יצללו, מה עם החמצן, והלוואי שישרדו.

ואני רק רוצה לומר: תודה לאלוקים שהם חולצו בשלום. חיים של אדם, כל אדם, הם הדבר הכי יקר בעולם. אבל האמת היא שלא צריך דרמה בשביל לשים לב למישהו אחר, ולא צריך להרחיק עד תאילנד בשביל לדאוג לזולת.

החכמה היא להסתכל על אלו שלידנו, ולשים לב אליהם. לפעמים אלו האנשים הכי קרובים אלינו שזקוקים לנו. כמו שאומר הפתגם החסידי: מצוות אהבת ישראל הוא ליליד עם ישראל אשר מעולם לא ראה אותו, ומכל שכן לחבר עדת ישראל אשר במקום מגורו, שהוא בן או בת עדתו.

שתהיו בריאים, תשמרו על עצמכם, וגם על יוסי וצביקה ותמר, שאותם אתם דווקא כן מכירים.

שבת שלום וחודש טוב ומבורך!