ב"ה
קוראים וקוראות יקרים,
"יש עוד ילדים?", הרבי שאל את אימא שלי. "לא", היא השיבה.
הרבי שאל שוב. היא השיבה שוב בשלילה.
הרבי הניף את ידו בתנועת ביטול. ואז, כמה שניות אחרי שהרבי נכנס ל-770, היא הבחינה שהיא שכחה ילד אחד: אחי הקטן שישן בעגלה...
היה זה בשנת תשמ"ח (1987). זכיתי לנסוע יחד עם כל משפחתי אל הרבי, שם שהינו במשך שלושה שבועות רצופים. השתתפנו ב"התוועדויות", זכינו לקבל דולרים לצדקה וברכה מהרבי, לראות ולהיראות.
הסיפור בו פתחתי אירע באחד הימים באותה תקופה, כשהרבי הגיע לבניין 770, הלא הוא מרכז חב"ד העולמי. עמדנו יחד עם משפחה נוספת שהגיעה מישראל וצפינו ברבי יוצא מהרכב ונכנס אל הבניין.
כדרכו בקודש, הוא הוציא מכיסו מטבעות לצדקה וחילק אותם לנו, הילדים שעמדו שם. אבל אז, רגע לפני שהוא נכנס לבניין, הוא רצה לדעת "ס'איז פאראן נאך קינדער?" (באידיש: האם יש עוד ילדים?).
אימא שלי השיבה בשלילה. היא שכחה לרגע מהילד הקטן, תינוק בן שבעה חודשים שישן לו בשלווה בעגלה בצד שביל הכניסה שהוביל לפתח הבניין.
היא שכחה, אבל הרבי... הרבי לא שכח.
*
קרוב לעשרים וחמש שנה קודם לכן, הרבי שיתף את חסידיו בסיפור חסידי – סיפור על הרבי הראשון של חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי (הידוע בכינוי "האדמו"ר הזקן"), ובנו, הרבי השני, רבי דובער ("האדמו"ר האמצעי").
הם התגוררו שניהם בבית אחד – רבי שניאור זלמן בקומה העליונה, ורבי דובער בקומת הקרקע. יום אחד ישב רבי דובער בדירתו והתעמק בלימודיו, וכמו תמיד, תוך כדי ההתעמקות בתורה התנתק מהסביבה ושקע בדבקות במחשבות ורעיונות, שוכח לגמרי מכל מה שסביבו.
עד כדי כך הוא היה שקוע בלימוד, שאפילו לא שם לב שבנו התינוק נפל מהעריסה, הוא פשוט לא שמע את הצרחות של התינוק.
רבי שניאור זלמן, ששהה בדירתו בקומה העליונה, שמע את קול הבכי של התינוק ומיהר לרדת למטה. הוא הרים את נכדו הפעוט והרגיע אותו.
וכל אותו הזמן רבי דובער היה בעולם משלו, ולא שם לב לכלום!
מאוחר יותר, בהזדמנות המתאימה, הוכיח רבי שניאור זלמן את בנו על מה שקרה. זו לא הדרך הנכונה, הוא הסביר, לשקוע בלימוד עד כדי חוסר תשומת לב לקולו של ילד בוכה.
כשסיים הרבי את הסיפור, הוא הוסיף ולימד את המסר העצום שלומדים ממנו (הטקסט שלפניכם הוא ציטוט מדויק ממכתב של הרבי):
אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה ענין שהוא, ויהיה אפילו ענין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת, ובאופן שיפסיק השומע מעניינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלאות החסר לילד.
בתקופתנו זו ביחוד רבים התינוקות והילדים שמאיזו סיבה שהיא "נפלו מעריסתם", נותקו (או שמלכתחילה לא היו) ב"עריסה" יהודית אמתית, והם בוכים – בקלא דאשתמע, או בקלא פנימאה דלא אשתמע [= בקול נשמע, או בקול פנימי שלא נשמע] – מתוך מצוקת נפשם, שהיא חלק א-לוה ממעל ממש ורעבה וצמאה לדבר ה' ולתורתו ומצוותיה, ואין מי שיטפל בהם וימלא מחסורם בחינוך על טהרת הקודש.
וכן רבים אחינו בני ישראל, אשר אף שגדולים הם בשנים, אבל קטנים הם או גם תינוקות - בהנוגע להתורה שהיא חיינו ולקיום מצוותיה. ואם הם אינם רואים ומבחינים - מזלייהו חזי [= המזל שלהם, שורש נשמתם, רואה זאת], ובוכים מתוך מועקה נפשית – שלפעמים גם לא ידעו פִּשְׁרָהּ, ורק שמרגישים הריקנות האיומה אשר בחייהם, חיים ללא כל תוכן ומטרה ראויים לשמם.
אסור להעלים אוזן משוועתם של ילדי ישראל אלו, בין הילדים בגיל, בין ה"ילדים" בדעת תורה ומצוה. ולכל אחד ואחת מופנית ההוראה, הציווי והפקודה:"אל תחטאו בילד. הפסיקו כל עסק אחר שלכם וטפלו בילד והשיבוהו אל אביו, אבינו אב הרחמן, ילמוד תורת אבינו ויקיים מצותיו ואז יחיה חיי עולם, חיים מלאים, שלמים וטובים.
הרבי שמע את צעקתו של הילד. הרבי לא שכח את הילדים שבוכים, וגם לא את הילדים שישנים. הוא זכר את כולם ודאג לכולם.
*
בשבת הקרובה נציין את ג' בתמוז, יום ההילולא של הרבי מליובאוויטש זצ"ל. לצד קיום המנהגים המיוחדים שמקיימים ביום הזה, אותם תוכלו למצוא בכתבה הזו, דומני שאין דבר מתאים יותר ליום כזה מאשר התבוננות בקריאתו של הרבי: סביבנו, סביב כולנו, מסתובבים הרבה ילדים שבוכים וגם ישֵׁנים. הרבי מזכיר לנו: תקשיבו לצעקתם.
יהי רצון שנזכה להגשים את רצונו של הרבי.
שבת שלום,
הרב מנדי קמינקר
כתוב תגובה