לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת ויקרא.

עוף שווה יותר מבהמה

פרשת ויקרא עוסקת בדיני הקורבנות, והיא פותחת בקרבן 'עולה' הבא ממין הבהמה – בקר או צאן. נושא זה מסתיים במלים: "עולה הוא, אשה ריח ניחוח לה'". לאחר מכן ממשיכה התורה ומדברת על קרבן 'עולה' הבא מן העוף, וגם נושא זה מסתיים במלים זהות: "עולה הוא, אשה ריח ניחוח לה'".

כותב על כך רש"י בפירושו1 : "נאמר בעוף 'ריח ניחוח' ונאמר בבהמה 'ריח ניחוח' – לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים". משפט זה הפך לביטוי רווח, שמשמעותו כי יש לשים את הדגש על האיכות ולא על הכמות, כשם שהתורה מתייחסת בכבוד זהה הן למביא הבהמה והן למביא העוף.

הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש), מגלה דבר מעניין המוצפן כאן2 :

כשאנו לומדים את דברי רש"י – "אחד המרבה ואחד הממעיט" – לפי פשוטם, אנו מבינים ש"המרבה" הוא זה שמביא בהמה, ואילו "הממעיט" הוא זה שמביא את העוף, הקטן יותר. אך אם כן, היה צריך להזכיר בתחילה את הבהמה ורק אחר כך את העוף – כשם שבמשפט "אחד המרבה ואחד הממעיט" בא "המרבה" לפני "הממעיט"; מדוע איפוא מתחיל רש"י את דבריו דווקא על העוף – "נאמר בעוף .. ונאמר בבהמה"?

מסתבר איפוא – אומר רבי לוי יצחק – שבמדה מסויימת העוף חשוב יותר ואכן, הדברים מעוגנים בגימטריא: 'בהמה' שווה 52, ואילו 'עוף' שווה פי 3!. (52 כפול 3 = 156)

הרבי מליובאוויטש מוסיף ומחבר רמז זה עם המציאות כפשוטה3 : בעולת בהמה אין הבהמה כולה ממש מוקטרת על גבי המזבח, כי מפשיטים ממנה את העור והוא ניתן לכהנים; ואילו בעולת עוף מקריבים את העוף כולו, כולל הכנפיים. מבחינה זו איפוא אפשר להגדיר דוקא את קרבן העוף כ'מרבה', ואין פלא שהגימטריא של 'עוף' גדולה יותר.

ואם כבר הגענו לחשב את הערך המספרי של 'בהמה' ו'עוף' – נשים לב לעוד דבר מעניין: האישיות המזוהה במיוחד עם קרבן העולה הוא יצחק אבינו, שנעקד על גבי המזבח ועמד להישחט כקרבן עולה; ואמנם בסופו של דבר נשאר יצחק בחיים (ובמקומו קרב האיל), אך קדושת הקרבן נשארה בו והוא נחשב כל ימיו כ'עולה תמימה'4 .

ובכן, יצחק היה 'עולה' במובן מושלם, והיתה לו גם את המעלה של 'עולת בהמה' וגם את מעלת 'עולת עוף'; והסימן לכך: 'יצחק' בגימטריא 208, כמו 'בהמה' (=52) ו'עוף' (=156) גם יחד.

הקשר בין מנחה ליצחק אבינו

לאחר שהתורה מסיימת לדבר על קרבן ה'עולה' (שכאמור מחולק לשנים – 'עולת בהמה' ו'עולת עוף'), היא עוברת לדבר על קרבן 'מנחה'. בשונה מ'עולה' שהיא באה מבעלי החיים, ה'מנחה' היא קרבן צמחוני העשוי מסולת חטים ושמן זית.

גם ה'מנחה' מתקשרת עם יצחק אבינו:

השם 'מנחה' רגיל בפינו ככינוי לתפילה שמתפללים בשעות אחרי הצהריים, שתוקנה על ידי יצחק אבינו (אברהם תיקן את שחרית, יעקב את ערבית – ויצחק שבאמצע תיקן את מנחה). וכמובן, העובדה שתפלה זו נקראת בשם 'מנחה', ממש באותו שם שבו קוראת התורה לקרבן הצמחוני, מלמדת על קשר עמוק בין השנים.

יצחק איפוא מחובר חזק לא רק לקרבן ה'עולה', אלא גם לקרבן ה'מנחה' – וגם זה מעוגן היטב בגימטריא (כך כתבו חכמי הקבלה5 ): כשנחבר את הערך המספרי של המלה 'עֹלה' (בכתיב חסר, כך היא כתובה בתורה) עם המלה 'מנחה' נקבל את הגימטריא של השם 'יצחק' ('עלה' – 105, 'מנחה' – 103, וביחד 208).

מנחה כפול 5 = יצחק ורבקה

חז"ל אומרים6 : "על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". מוסבר על כך, ששלושת עמודים אלו מקבילים לשלושת האבות: אברהם הצטיין בגמילות חסדים; יעקב מדגיש את לימוד התורה; ואילו יצחק מסמל יותר מכל את עמוד העבודה.

מהי "עבודה"? הכוונה היא לעבודת הקרבנות בבית המקדש, וגם לעבודת התפילה – שקשורה עם הקרבנות ומהווה כמו 'תחליף' להם. ואכן, הגימטריא של "יצחק" (208) ביחד עם אשתו "רבקה" (307) – שווה למספר 515, וזהו הערך המספרי של המלה "תפלה"7 .

אך כמו שהזכרנו, מבין התפילות והקרבנות עצמן – יש קשר מיוחד ליצחק עם ה'מנחה'. הבה ונראה כיצד המספר 515 (הערך של של "יצחק" ו"רבקה" ביחד) שייך ל'מנחה':

'מנחה' היא בגימטריא 103, אולם בפרשה שלנו באים חמשה סוגי 'מנחה'. כלומר: התורה נותנת 5 אופציות לקרבן הצמחוני (1. מנחת סולת, 2. מנחת מחבת, 3. מנחת מרחשת, 4. מנחת חלות, 5. מנחת רקיקין) – ואכן, כשנכפיל את 'מנחה' (=103) חמש פעמים, נקבל בדיוק את המספר 515 כמנין "יצחק" ו"רבקה".

[נוסיף ונסביר: מדוע באמת קרבן ה'מנחה' מתחלק ל-5 סוגים? הגמרא אומרת על כך8 , שמי שמביא 'מנחה' הוא בדרך כלל עני, אדם שאין לו יכולת כספית להביא בעל חיים ולכן הוא מסתפק במשהו מן הצומח. כדי לתת לו הרגשה טובה ולהעצים את קרבנו, ניתנה לו האפשרות והמבחר להביא זאת בחמש דרכים, "חמשה מיני טיגון". ומעניין: מי הוא שאמר דבר זה בגמרא? ניחשתם נכון... החכם רבי יצחק (כשמו של יצחק אבינו)].

ועוד בהקשר זה – מגלה לנו רבי לוי יצחק שניאורסון9 :

שלושה צדיקים גדולים הסתלקו מן העולם ביום השבת – בזמן המנחה: יוסף הצדיק, משה רבינו ודוד המלך. לציון דבר זה אנו אומרים בתפלת מנחה של שבת שלושה פסוקים – "צדקתך .. וצדקתך .. צדקתך" – שהם כנגד יוסף, משה ודוד10 .

ובכן, כשנחשב את הערך המספרי של שלושת השמות שנפטרו במנחה (יוסף =156, משה =345, דוד =14) - נקבל בדיוק את המספר 515, המתאים לערכה של המלה 'מנחה' כפי שהיא מוכפלת בחמש, (וגם לשמותיהם של 'יצחק' ו'רבקה' יחד), כאמור.

למה טובלים את הלחם במלח 3 פעמים?

דיברנו על קרבן ה'עולה' הבא מן בעלי החיים, ועל קרבן ה'מנחה' הבא מן הצומח. שני סוגי הקרבנות הללו שווים בכך שחובה לתבל אותם בדבר הבא מן הדומם: מלח. וכך נאמר בפרשה11 : "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח".

'בעל הטורים' כותב, שהמלים שבסוף הפסוק: "תקריב מלח" שווים בערכם למלים 'זה יביא מלח משל ציבור' – כלומר: בשונה מבעל החיים או המנחה שאותם מביא המקריב מביתו, הרי את המלח מכינים בבית המקדש לצורך הציבור כולו, ולא משתמשים במלח פרטי. בבית המקדש עצמו היו שלושה מוקדים שבהם היה המלח מרוכז12 , וגם זה רמוז בפסוק כאן - שהמלה 'מלח' מוזכרת בו 3 פעמים ("וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח").

המלח מתקשר עם המספר שלוש גם בשימוש הביתי-האישי. – חכמי הקבלה כותבים13 : "יזהר לשים מלח על השולחן (=שולחן האוכל), ולטבול הפרוסה של 'המוציא' שלוש פעמים במלח". כך באמת נוהגים בקהילות רבות.

מה הקשר בין לחם למלח, ולמה דוקא 3 פעמים? הנקודה היא, ש'לחם' ו'מלח' יש להם ערך מספרי זהה, 78, שהמיוחד בו הוא שהוא כולל 3 פעמים את ערכו המספרי של שם 'י-ה-ו-ה' (=26). הטבילה של ה'לחם' ב'מלח' 3 פעמים יש לה קשר לשלושת הפעמים של שם 'י-ה-ו-ה' (הדברים עמוקים למדי ולא נרחיב בהם במסגרת זו14 ).

בכל מקרה, הטבילה של הלחם במלח מבוססת על המצוה שבפרשתנו למלוח את הקרבנות העולים על המזבח, כי השולחן שאוכלים עליו – דומה למזבח, והאכילה בכשרות ובקדושה נחשבת כקרבן15 . ומה יעשה מי שאין לו מלח? המנהג הוא16 שבכזה מצב פורסים פרוסה ו'מטבילים' אותה בתוך שארית הלחם: ראשית, ה'מלח' וה'לחם' מורכבים מאותם אותיות כך שהלחם יכול לשמש 'תחליף', ושנית, הלחם המצוי כיום כולל בתוכו גם מלח...

לחם, חלם, חמל, מחל

בתורת החסידות מדברים הרבה על מעלתו של המלח ומסבירים מדוע הוא כל כך חיוני בהקרבת הקרבן. ה'צמח צדק' מביא17 שסגולתו של המלח ניכרת באותיותיו, שניתן להרכיב מהן את המלים – חלם, חמל, מחל (את המלה 'לחם' כבר הזכרנו).

המלה 'חֹלם' מתייחסת לניקוד הנקרא בשם זה, והוא מתייחד בכך שהוא גבוה מכל הנקודות. נקודת 'חיריק' לדוגמא נמצאת מתחת לאות המנוקדת, ואילו המיוחד בנקודת 'חולם' הוא שהיא נמצאת בגובה, מעל האות. ה'מלח' יש בו איפוא מסגולת ההגבהה והעליה למעלה, דבר הנחוץ מאוד בהקרבת הקרבן שאכן יעלה לרצון.

וכמובן, כשהקרבן עולה למעלה כמו שצריך – אנחנו מרוויחים מכך. בזכות הקרבן הקב"ה 'חֹמל' עלינו ו'מֹחל' לנו על עוונותינו.

נסיים בעוד שני תכנים המסתתרים במלה 'מלח' – וזאת אפילו בלי לשנות את סדר האותיות...

הראשון: את האותיות 'מלח' אפשר לנקד גם 'מַלָח', כלומר: זה שאוחז את המשוטים המנהיגים את האונייה. מה הקשר לקרבנות? רש"י כותב18 , כי מנהיגי האונייה נקראים 'מלחים' על שם פעולת ערבוב המים: "על שם שמהפכין את המים במשוטות כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים". נמצא לפי דבריו שה'מלח' הוא המערבב, וזהו איפוא הקשר לקרבנות שעל ידן מערבבים ומחברים את העולם התחתון עם העולמות העליונים (כך מבואר ב'לקוטי תורה'19 ).

השני: התורה קושרת בין המלח לברית – "מלח ברית אלקיך". כמה פירושים נאמרו ב'ברית' זו, והגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון מגלה רמז פשוט ויפה20 . לדבריו, המלח יש לו קשר עם ה'ברית' המוכרת והנפוצה – ברית מילה, והדבר בולט כאשר נפרק את המלה 'מלח' לשנים ונראה כיצד מסתתרת בה פעולת המילה הנעשית ביום השמיני – מָל ח'...