אין ברירה, יש זמנים שצריך להיפרד. יש פעמים בהן הפרידה מוכרחה לקרות. אך השאלה הגדולה היא איך אנחנו נפרדים? כיצד נראית הפרידה שלנו? האם אנו מקדישים לכך מחשבה? האם אנו מקדישים לכך תשומת לב, זמן, הרגשה טובה?

לפני זמן מה פגש אותי בעל מתוסכל בתור בסופר. "אפשר לשאול אותך איזו שאלה קצרה?" – "בשמחה". השבתי. "יש משהו שמאוד מטריד אותי בקשר לאשתי". הוא באמת היה נראה מתוסכל, "בכל פעם שאני עומד לצאת לעבודה, או אפילו בערב לתפילת ערבית, היא מתחילה לעכב אותי! היא יודעת כמה זה מעצבן אותי, אבל דווקא כשאני צריך לצאת יש לה פתאום מיליון דברים חשובים להגיד לי. ושתביני טוב…", הוא מנסה לתאר לי בפירוט את המצב, "הייתה לנו שעה שלמה בבוקר, שתינו קפה ביחד, הכל סבבה, ודווקא עכשיו, כשאני לחוץ וממהר, היא נזכרת שיש לה משהו דחוף…". הוא נאנח. "מילא זה היה קורה רק פעם אחת! אבל כל פעם אותו סיפור! יש לך איזו עצה בשביל לסיים עם הקטע הזה? האמת שכבר אין לי סבלנות אליה".

לאשתו, כך נראה, לא קל להיפרד ממנו. התחושה שהוא הולך, ואולי גם יוצא אל משהו שיותר חשוב לו ממנה… מקשה עליה. דווקא בגלל שקשה לה, היא מנסה לנג'ז, לעכב, למשוך עוד כמה דקות, ולבדוק (לרוב באופן לא מודע), עד כמה הוא סבלן, אכפתי ורגיש כלפיה.

הבעיה המרכזית היא, שלא פעם מציאות שכזו מביאה רק להחרפת רגעי הפרידה, למריבה מיותרת, לכעס, ולפגיעה. האיש עלול לאבד את סבלנותו, האישה מרגישה שהוא לא קשוב, היא נפגעת, הוא מתעצבן. ובקיצור, נהייתה פה פרידה מצערת באמת.

כולנו יכולים להבין ולהכיר בעצמנו כי האופן שבו אנו מתחילים את היום משפיע ומשמעותי עבור היום כולו. כשאנו נפרדים בהרגשה טובה, בחמימות ולבביות, יצאנו שנינו מצוידים בהרגשה טובה ובלב שמח. ובהתאם לכך, אנו גם שמחים ומחכים לשוב הביתה.

אך אותו דבר מתרחש גם להיפך.

כשאנחנו יוצאים מהבית בלי להגיד שלום לבבי, בלי להתייחס, ואולי גם בכעס או בעצבנות – היום שלנו עלול להראות בהתאם. אנחנו חשים מתוסכלים, מרוחקים אולי גם עצבניים ועוד יותר מכך, אנחנו עלולים להכניס את התחושות הללו בחזרה אל תוך הבית, כאשר אנו שבים אליו.

פרידה טובה, חמה ולבבית. היא העצה העיקרית ליום נעים וכמו כן גם לפרידה קלה ופשוטה.

וכך (בערך…) אמרתי לבעל המתוסכל: "בכדי לצמצם את הסיטואציה היומיומית של העיכובים שבדלת, תיזום אתה כמה דקות קודם פרידה חמה ולבבית. תיגש אליה קרוב (לא מהדלת…) ותאמר לה שאתה צריך ללכת, שאתה תחשוב עליה וכבר מתגעגע… שהיה לך כיף לשתות איתה כוס קפה, ושתתקשר בצהרים, ושיהיה גם לה יום נהדר. זה כבר יחזק את ההרגשה הטובה שלה. היא תרגיש בעז"ה בטוחה יותר, אהובה יותר, ומתוך כך גם משחררת יותר.

"אני מאמינה שאם תשקיע כמה שניות של הרגשה טובה, היא כבר תשכח את מיליון הדברים החשובים שרצתה לומר, ותשלח אותך לדרכך בקלות ובשמחה." הוא הקשיב וזרק לעברי: "ננסה ונראה".

זה נשמע מאוד פשוט ואפילו ילדותי, אבל צריך ללמוד להיפרד נכון.

תעצמו רגע עיניים ותחשבו: איך נראה רגע הפרידה שלכם? האם אתם זורקים מהדלת "ביי יצאתי!", או שאתם ניגשים לכמה שניות, מאחלים יום נעים, מעניקים חמימות הדדית ויוצאים? ההבדל בתחושות שהפרידות הללו יוצרות, הוא תהומי ממש.

כמה נעים לפתוח את היום כאשר האישה שלך ציידה אותך במילים חמות? בתחושה לבבית? כמה משמח לצאת לעבודה או ללימודים ולהיזכר באהבה של בעלך? כמה כוח ושמחה זה נותן. ממש כמו הילד שלנו שזקוק להיפרד מאתנו בחיבוק ובמילים טובות, כך אנו זקוקים זה לזה. פרידה טובה, אפילו לכמה שניות, שיש בה יחס ותשומת לב יכולה להשפיע ולשנות לטובה את היום בכלל, ואת האווירה הזוגית בפרט.

שבוע וחצי לאחר הפגישה הקצרה בסופר, שלח לי הבעל סמס: "לא יאומן, הקטע עם הפרידה היזומה עובד. אני מודה לך בשמי ובשם הנהלת המפעל שלי :)."

חייכתי ושמחתי לקרוא את הסמס המחוייך.

פרידה חמה חשובה לא רק לאישה. היא משפיעה לטובה ומשמעותית לאיש לא פחות. כשהאיש יודע שהשאיר אישה שמחה, אהובה ורגועה, זה מרגיע ומשמח לא פחות ואולי יותר.

ויש ששואלים מה קורה אם אחד מבני הזוג ישנים? כשהאיש ממהר לצאת והאישה עוד במיטה (או להפך..)? תיגשו למיטה. כן ממש כך. תגיעו קרוב ותלחשו באוזן מילים חמות. תאחלו יום נעים, תביעו אהבה וכדומה. לאחר מכן כשבת או בן הזוג יתעוררו הם ייזכרו את התחושה הטובה שהעניקו להם המילים החמות שבאוזן. אפשרות נוספת, היא להשאיר פתק חם על השולחן או על הנעלים.

חשוב ללמוד להיפרד נכון.