הם [אנשי כנסת הגדולה] אמרו שלשה דברים:
א) הוו מתונים בדין. ב) והעמידו תלמידים הרבה. ג) ועשו סייג לתורה.(אבות א)
אנשי-כנסת-הגדולה, משַׁקמי העם, מקימי בית-המקדש השני, מנהיגי שיבת ציון. הם, אמרו שלשה דברים. שלשה בלבד. יש כאן את תמצית פועלם של המנהיגים הדגולים שעיצבו את פניה של היהדות לדורות.
מי היו אנשי כנסת הגדולה
אחרי שבעים שנות גלות (בסביבות 350 לפנה"ס), קמו קבוצה של מאה-ועשרים חכמים, בראשם עמדו עזרא, נחמיה, זרובבל ובלשן (הוא מרדכי), והנהיגו את 'שיבת ציון' – החזרה ההמונית של חלק מגולי בבל ארצה לציון. הם תיקנו את נוסח התפילה, הברכות, בנו את בית-המקדש, ותקנותיהם הפכו לחלק מסדר היום היהודי מאז ועד היום.
חז"ל מוסרים כי את הכינוי "אנשי כנסת הגדולה" הם קיבלו בשל מעשה שהיה: משה רבינו בספר דברים1 מכנה את הקב"ה בתואר "הא-ל הגדול הגיבור והנורא". ירמיה2 השמיט את התואר 'הנורא', שכן בראותו את חורבן בית המקדש שאל: "נכרים מקרקרין בהיכלו – איה נוראותיו?!". דניאל3 שהיה עד לתלאות הגלות השמיט את 'הגיבור' באומרו: "נכרים משתעבדים בבניו – איה גבורותיו?!".
אך בסידור התפילה שחיברו, שבו אנשי כנסת הגדולה וכתבו את התואר המלא4 – הברכה הראשונה של תפילת העמידה פותחת ב"הא-ל הגדול הגיבור והנורא". על טענותיהם של ירמיה ודניאל הם הגיבו: "אדרבה, זו היא גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?!".
הפרשנות הישנה, כפי שהבינו בני הבית הראשון את "הגדול הגיבור והנורא" שוב איננה כאן5. שכן בראייה ישירה, אין אנחנו רואים עוד גבורה ויראה. אנשים שידעו גבורה ויראה מהן לא יכלו לתת להם פרשנות נוספת. הם היו מזדעקים למשמע התובנה שגבורתו של בורא העולם מתבטאת בכך שנותן "ארך אפיים לרשעים".
אך אנשי כנסת הגדולה, "שהחזירו עטרה לישנה", ראו זאת מזווית אחרת, נקודת מבט המבינה ש"גבורתו" של הקב"ה היא היכולת להכיל את הרשעים, ו"מוראו" של הקב"ה זו היכולת לקיים כבשה אחת בין שבעים זאבים.
דור הולך ודור בא. ואנשי כנסת הגדולה באו וקראו את התורה מחדש. הם לימדו את הדור החדש שהתיישב בארץ כיצד יש ללמוד אותה.
שלשה דברים
שלשת הדברים שאמרו אנשי-כנסת-הגדולה הם הצופן להבנת הדור ששב לארצו עם עליית עזרא.
ההבדל המשמעותי ביותר בין "העולם הישן" שחרב עם הבית הראשון ודור העולים לארץ-ישראל הוא בחד-משמעיות. ה"עולם הישן" היה חד-משמעי, שחור ולבן. היו בו נביאי-אלוקים, אנשים שעמדו ברומו של עולם והנחילו לנו את כתבי הקודש. והיו בו נביאי-בעל, עובדי עבודה-זרה, מגלי-עריות ושופכי-דמים. הם חיו בעולם הישן אלו לצד אלו. גדולי עולם לצד רשעים שאין להם חלק לעולם הבא. לא היה כל קושי להבחין ביניהם.
אך העולם-החדש הוא צבעוני ורב-מימדי. החטא בעטיו חרב הבית-השני הוא שנאת חינם. שונא-חינם לא נראה כמו שופך-דמים. הוא אדם מן הישוב, אולי גם איש של צורה. יש בו מן הטוב ומן הרע. אין עוד נביאים, האורים-ותומים שוב אינם בבית המקדש, אך גם העבודה הזרה פסה מן הארץ. אין "טובים" ו"רעים" – כמעט בכולם יש מן הטוב ומן ההיפך.
ניתן לכנות דור זה בשם "דור הערבוביה". הכול מעורב ובלול, טוב עם רע, אור עם חושך.
זהו המסר העמוק שמעבירים אנשי כנסת הגדולה, מנהיגי הדור:
הוו מתונים בדין – אל לנו לשפוט לפי מראה העיניים, יש לנהוג במתינות! אם תביט היטב, יתכן ותגלה דברים טובים שלא שמת לב אליהם; אולי תגלה סכנות שלא ראית. אל תמהר לחרוץ דין.
והעמידו תלמידים הרבה – אם בדורות עברו יכולנו להסתפק באחד מעיר ושניים ממשפחה, אנשי-איכות ורוח שיכלו להגיע גם לדרגת הנבואה, הרי שכעת השתנו העיתים. בדור הערבוביה יש להשקיע בכמות. אולי נביאים לא יגדלו כאן, אך תלמידים רבים המכילים טוב יגדלו ויגדלו.
ועשו סייג לתורה –בעבר הגבולות היו ברורים, הטוב היה מוחלט, והרע היה מרתיע; בדור החדש יש להציב מקדמי-בטיחות וגבולות כפולים ומכופלים, שהרי כיום לכל רע יש גם צדדים טובים, חשוב להבהיר שלא לכל דבר ניתן להתקרב ולא הכול ניתן לעשות, גם דברים הנראים כלפי חוץ בלתי-מזיקים יכולים להכיל אלמנטים מסוכנים. ולכן – עשו סייג.
הדור החדש
את הרעיון הזה כתב הרבי לעצמו בשנת תש"ב. הוא התגלה אחרי הסתלקותו בין רשימות שנמצאו במגירת השולחן שבחדרו הקדוש. מדהים לחשוב עד כמה מתאימים הדברים לאומרם. הרעיון הזה נרשם בעיצומה של השואה. באמצע המלחמה הנוראה בה גווילים נשרפו, אותיות פרחו, ובתי מקדש שלמים עלו באש. באותה שעה ממש, ישב הרבי בגולת אמריקה, במקום לו הועידה ההשגחה את הנהגת דור ההמשך, דור התקומה, וקרא מחדש את צוואתם של אנשי-כנסת-הגדולה.
הדור הקודם, הקדושים והטהורים שמסרו את נפשם על קדושת השם, אינם עוד. גם אלו שנלחמו בריש גלי נגד היהדות, כלו ואינם. נותרו רק שברים מפוזרים ברחבי העולם.
המשותף לכל שארית הפליטה זו מידת הערבוביה. אין עוד ואף לא נראה שיהיו גדולי עולם בדרגות רוחניות נעלות כל-כך כפי שהיו לפני המלחמה; אך לאידך, גם כופרים בעיקר לא קיימים. שלש הוראות יש בידינו:
הוו מתונים בדין – סוד דורנו הוא סוד המתינות והבנת המורכבות שבכל בעיה. אי אפשר לצאת עוד בחרב וחנית כבדורות קודמים מול תופעות באות והולכות, יש לעיין בבעיה, ושוב לעיין ואז למצוא את צדדיה המוארים מול הצדדים המוצלים.
העמידו תלמידים הרבה – לכל יהודי מגיעה הזדמנות. אם בעבר לא כל נער למד תורה, היום אנו חייבים להנחיל את התורה לכל ילד! נכון, אולי לא יקומו גאוני עולם, אך הכמות זו העיקר.
ועשו סייג לתורה – כמה יש להיזהר, כמה יש להזהיר, כמה יש לפעול, כמה יש לקרב, כמה יש לעשות סייג לתורה.
הוסיפו תגובה