פרשות תזריע (ויקרא יב–יג) ומצורע (יד–טו) עוסקות בהלכות הצרעת, שהיא מחלה רוחנית. סימן ההיכר שלה הוא כתם או כתמים לבנים המופיעים על עורו של אדם, על קירותיו של בית או על בגד עשוי בד או עור.
לא כל כתם לבן מצביע על צרעת. ישנם כמה תסמינים משניים אשר קובעים אם האדם, הבית או הבגד נחשבים טמאים. בגוף האדם, אחד מסימני הצרעת הוא אם הכתם הלבן גורם לאחר מכן לפחות לשתי שערות באזורו להלבין.
בנוגע להלכה זו ישנו קטע מיוחד בתלמוד אשר מספר על ויכוח המתרחש בישיבה של מעלה:
נחלקו בישיבה של מעלה בשאלה: אם הכתם הלבן הופיע לפני השיער הלבן, האדם טמא. אם השיער הלבן הופיע ראשון, האדם טהור. אך מה הדין אם לא ידוע מי הופיע ראשון?
אמר הקדוש ברוך הוא: טהור.
וכל חברי הישיבה של מעלה אמרו: טמא.
אמרו: מי יפסוק את הדין? רבה בר נחמני, שכן הוא היה אומר "אני יחיד ב[פסיקת] דיני הנגעים והאהלות. שלחו להביא אותו לשמיים... תוך כדי שיצאה נשמתו הוא אמר: טהור! טהור! (מסכת בבא מציעא פו, א).
מנוסה מן העצמי
בכדי להבין את משמעות הוויכוח הזה שבין הקב"ה לבין בית ישיבה של מעלה ומדוע אדם בן תמותה נקרא כדי להכריע ביניהם, עלינו להבין את אופייה של מחלת הצרעת בכלל, ולאחר מכן – את משמעותו של הכתם והשיער הלבן בפרט.
תורת החסידות מסבירה כי הנשמה האנושית מונעת על ידי שני כוחות מנוגדים: הדחף לברוח (רצוא) והדחף להתמסד (שוב). בכל פעם שאנו חשים התרגשות, אהבה, אמביציה או כמיהה, אנו רצים ובורחים בכך מעצמיותנו כדי להגיע לדבר-מה גדול יותר, יפה ומושלם יותר מעצמנו. בכל פעם שבה אנו חווים יראת כבוד, ענווה, דבקות או מחויבות ומסירות, אנו מתיישבים – כלומר, מחזקים את החיבור שלנו אל קיומנו והווייתנו, למקומנו בעולם ולשליחותנו בחיים. רצוא דוחפנו לטפס על הר, ואילו שוב דוחפנו לבנות בית. רצוא מניענו להתפלל ושוב – לעשות מצווה.
בנשמה בריאה רוחנית, הרצון נע בין רצוא ושוב כמו עלייתה וירידתה של מטוטלת מאוזנת היטב או כמו ההתכווצות וההתפשטות של לב הפועם בצורה חלקה והרמונית. המגבלות שמטיל עלינו מקומנו בעולם, סופיותם של טבענו ושל גופנו, גבולות עצם הווייתנו – כל אלה מאלצים אותנו להימלט מהם ולשאוף אל הממד האינסופי וחסר הגבולות. אולם עצם מנוסתנו מקרבת אותנו למקום ממנו אנו יכולים להיטיב להעריך את היופי ואת הנחיצות של קיומנו. לפיכך, הרצוא מגיע לשיא וגורם לפעולת-נגד של שוב, של שיבה אל עצמנו ואל מקומנו בעולם.
הצרעת היא מצב בו איזון קריטי זה מופר. תנועת המטוטלת של הנשמה עולה בקשת ה"רצוא" אך לא מצליחה לחזור חזרה ב"שוב". הרצון נמלט מן העצמיות ולא מצליח לחזור, וכך מותיר מאחוריו חלל ריק בו יכולים להשתרש כל מיני יסודות לא רצויים כמו עשבים שוטים בגן נטוש.
הכתמים הלבנים והשערות הלבנות המהווים תסמינים של הצרעת מסמלים תהליך זה. כתם לבן על העור מציין את העובדה שהחיים והחיוניות נטשו חלק זה של הגוף. עם זאת, כתם לבן לבדו אין פירושו שכשלון הרצון להתיישב הוליד התפתחויות שליליות כלשהן באופיו ובהתנהגותו של האדם. אך כאשר אנו רואים שערות לבנות הצומחות מתוך הכתם הלבן – כשאנו רואים דברים מתים הניזונים ממקום מת זה – לפנינו מקרה צרעת ממשי.
מצד שני, קיומן של שערות לבנות בפני עצמן לא מצביע על מחלת הצרעת. שערות כאלה עשויות לייצג את המטען הרגיל שאנו סוחבים אחרינו בחיים, את אותן תכונות והתנסויות שליליות רגילות שלמעשה יש להן תפקיד חיובי שכן הן מאתגרות אותנו וקוראות לכישרונותינו הנעלים ביותר לבוא לידי ביטוי ומימוש. רק כאשר השערות הלבנות נגרמות על ידי הכתם הלבן, דבר-מה חמור מתרחש. מצב כזה מציין כי האדם נכנע לדחפי הבריחה שלו במידה כה רבה, עד כי הוא נטש כליל את מחויבויותיו כלפי החיים והיצרנות והותיר מאחוריו עצמיות חלולה וחסרת חיים, אשר מהווה קרקע פורייה לדברים האיומים ביותר בטבע האנושי.
מכאן ההלכה הקובעת ששערה לבנה היא תסמין של הצרעת אך ורק כאשר הכתם הלבן מופיע קודם לכן, שכן הדבר מציין שצמיחה מתה זו היא תוצאה של העובדה שתחום מסוים בחייו של האדם איבד את כל חיותו וחיוניותו.
שני חזונות של האדם
מהו הגורם העמוק למחלת הצרעת? רצוא הוא הבריחה מן העצמיות, ואילו שוב הוא השיבה אל העצמי. על כן דומה כי הצרעת – רצוא בלי שוב – נובעת מהיעדר מופרז של אנוכיות.
אולם למעשה, ההפך הוא הנכון. רצוא הוא מה שהנשמה משתוקקת לעשות, ואילו שוב הוא מה שהנשמה מחויבת לעשות. התנהגות המתאפיינת בבריחה היא הפינוק העצמי האולטימטיבי, ואילו התיישבות היא הכניעה האולטימטיבית. הצרעת נובעת אם-כן מהיעדר ענווה, מן הכישלון להכניע את רצוננו בפני רצונו של הבורא.
דבר זה מסביר את המחלוקת הנזכרת לעיל בין הקב"ה וחברי הישיבה של מעלה. המקובלים מדברים על שני סוגים של אנרגיה רוחנית המזינים את קיומנו: אור שמימי אשר "ממלא את העולמות" ונכנס בכל יצור נברא באופן שמתאים לאופיו האינדיבידואלי; ואור רוחני אשר "סובב את העולמות" – אנרגיה נשגבת אשר אליה נוכל להתייחס רק כאל דבר מיסטי ורוחני – כאל משהו המצוי מחוץ לעצמנו.
כמובן שהמהות האלוקית אינה "מילוי" ואף איננה "עטיפה". בסופו של דבר, מערכת היחסים של אלוקים עם הווייתנו וקיומנו אינה יכולה להיות מוגדרת כפנימית או חיצונית – היא שתיהן ואף אחת מהן בעת ובעונה אחת, שכן המציאות השמימית מצויה מעבר להבדלות ואפיונים שכאלה. אבל אלוקים רצה להתייחס אלינו באופן שיעלה בקנה אחד עם המציאות שלנו. אנו מתנסים בדברים שהם פנימיים – שאפשר להבינם ולהזדהות עמם – וכן דברים שהם סובבים, כלומר, דבר שמצויים מעבר לפרמטרים של הבנתנו. כך אף הוא יוצר עמנו קשר דרך שני הערוצים הללו ועושה את עצמו זמין לנו גם באמצעים רציונליים וניתנים להבנה (כגון חוקי הטבע) וגם דרך חיבורים מיסטיים ורוחניים.
קיימים אינספור הבדלים בין שני הסוגים הללו של אנרגיה אלוקית והשפעותיהם עלינו. דיון מפורט בהבדלים הללו מצוי בספרי הקבלה והחסידות. הבדל בסיסי אחד הוא שהאור השמימי אשר "ממלא את העולמות" מעניק תוקף לתחושת המציאות והעצמיות שלנו, ואילו מזווית המבט של האור ה"סובב", אשר מתעלה על הפרמטרים של קיומנו, למציאות שלנו אין כל תוקף אמיתי ותחושת העצמיות שלנו אינה הרבה יותר מאשליה.
"ישיבה של מעלה" מתקשר אל האור הממלא, ואילו "הקדוש-ברוך-הוא" מתקשר אל האור ה"סובב" של אלוקים. על כן, באשר למקרה שבו יש ספק אם השערה הלבנה באה לפני או אחרי הכתם הלבן, הרי ישיבה של מעלה נוטה להכריז שזהו מקרה של צרעת, שכן זו הפרספקטיבה האלוקית על האדם, אשר מכירה באנוכיותו של האדם. אם הצרעת היא בבחינת אפשרות, עלינו לחשוד בכך שהיא אכן קרתה.
אולם הקדוש ברוך הוא רואה את האדם כישות שהיא במהותה בלתי-אנוכית. מנקודת המבט של האור ה"סובב" הצרעת היא תופעה לא נורמלית. אם קיימת ראיה ברורה ומוחלטת על כך שאדם מסוים מימש את תשוקות הבריחה שלו ברמה קיצונית שכזו, הלכות הצרעת חלות עליו. אך אם קיים ספק כלשהו, נקודת המבט האלוקית-רוחנית נוטה להכריז עליו כטהור.
גזר הדין
מי עשוי להחליט בין שני חזונות שמימיים אלה? רק מישהו הקשור אל החזון הכולל, אל האמת הייחודית אשר מתעלה הן על ה"מילוי" והן על ה"סובב" המאפיינים את מערכת היחסים של אלוקים עם המציאות.
רבה בר נחמני היה 'יחיד' בדיני הנגעים. אמנם הוא היה אדם, אלא שהיה אדם שהקדיש עצמו לתורת ה' בצורה כל כך יסודית, עד שהוא חשף את ליבתה הייחודית – את החזון השמימי של המציאות מתוך החיבור שלה לעצם מהותו של אלוקים, במקום לאחד משני היסודות של אורו של הקב"ה – ליסוד ה"מילוי" מחד או ה"סובב" מאידך.
כאשר רבה בר נחמני הגה בחוקי האנושיות וחוסר האנושיות האנושיים, הוא ראה את האדם כפי שרואה אותו אלוקים עצמו: כיצור המסור כליל לרצון בוראו. יצור אשר אפילו אם נוגעת בו האפשרות של מחלה הקשורה לחוסר ב"שוב", מוכרז עליו שוב ושוב: "טהור! טהור!"
כתוב תגובה