אם אדם חטא ורוצה לכפר על חטאו, או שהוא פשוט במצב-רוח מרומם ורוצה לתת דבר-מה לאלוקים, מדוע עליו להקריב בעל-חיים תמים? למה הוא לא מקריב את עצמו, לדוגמה?
משיבים גדולי החסידות: הוא אכן מקריב את עצמו.
התורה – כך הם מבארים – מבהירה נקודה זו ממש בפסוק המציג את דיני הקורבנות:
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב)
כפי שמציין רבי שניאור זלמן מליאדי, אין הפסוק אומר "אדם מכם כי יקריב קרבן" אלא "אדם כי יקריב קרבן מכם" – המנחה המובאת היא "מכם". בעל החיים המוקרב הוא פעולה בתחום מחוץ לאדם המייצגת מה שמתרחש באדם עצמו.
על פי התלמוד, האדם הוא עולם קטן. כלומר, העולם הוא האדם בקנה מידה רחב. עולמנו מכיל אוקיינוסים ויבשות, יערות ומדבריות, בני אדם ובעלי חיים; כך אף האדם. הוא כולל "ים", מה שמסמל את התת-מודע, וכן אישיות "ארצית". יש בה יערות שופעים ומדבריות צחיחים ויש בה "נשמה אנושית" ו"נשמה חייתית."
הנשמה האנושית – אשר נקראת גם "הנשמה האלוקית" – מגלמת את כל הנשגב שמצוי באדם ואשר שואף מעלה. היא כל הזמן חותרת לעבר מקורה האלוקי, מונעת באמצעות אהבתה הבוערת לבורא העולם והתשוקה לאבד את עצמה בתוך מהותו האינסופית. אופני הביטוי של הנשמה האנושית–אלוקית הם מחשבה, דיבור וקיום מצוות התורה – שהם האמצעים המסייעים לאדם להגיע לקרבה לבורא ולחיבור אליו.
הנשמה החייתית היא העצמיות המשותפת בין האדם לבין כל יצור חי: עצמיות המונעת על ידי צרכיה ותשוקותיה הגופניים ומוגשמת דרכם. כלי הביטוי שלה הם כל הפעולות הקשורות לחיי החומר.
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". כאשר אדם מביא בעל-חיים מן הדיר שלו כמנחה לאלוקים, אזי המחווה הזו חסרת כל משמעות אם הוא לא מקריב גם את החיה שבתוך עצמו.
השור והמחרשה
מה ייעשה בחיה הזו?
החיה שבתוך האדם לא ניתנה בתוכו אך ורק כדי שידחיקו אותה או יעקרו אותה משם. "ורוב-תבואות בכוח שור" (משלי יד, ד) אמר שלמה המלך החכם מכל אדם, וגדולי החסידות אומרים שזוהי התייחסות אל החיה שבתוך ליבנו. שור משתולל יכול לדרוס ולהרוס, אך כאשר הוא נשלט על ידי חזון אנושי ונרתם למחרשתו, יהפוך כוחו ל"רוב תבואות" – כלומר, ליבול עשיר בהרבה ממה שהאנרגיה האנושית עשויה לייצר בכוחות עצמה.
הוא הדבר באשר לחיה שבאדם. שום דבר – אפילו לא כמיהותיה העמוקות ביותר של הנשמה האלוקית – לא יוכל להשתוות לעוז ולעוצמה בהם פוסעת הנשמה הבהמית בעקבות תאוותיה. אם מאפשרים לה לפעול בכוחות עצמה, היא תפנה להתנהגות מושחתת והרסנית. אולם הדרכה והכשרה נאותות מסוגלות לסלק את הביטויים השליליים של דחפים חזקים אלו ולהשתמש בהם למטרות טובות ולתכליות אלוקיות.
סוג הקורבנות הראשון המתואר בפרשה הוא העולה. קורבן העולה ייחודי בכך שהוא קורבן מוחלט: לאחר ששוחטים את בעל החיים בחצר בית המקדש ודמו מותז על המזבח, הוא נשרף על המזבח כ"ריח ניחוח לה'."
שריפתו של דבר-מה הוא הניגוד הפיזי לתהליך הסובלימציה המתואר לעיל. כאשר שורפים חומר כלשהו, צורתו החיצונית והחומרית מסתלקת והאנרגיה האצורה בתוכו משוחררת. זוהי המשמעות הפנימית של הקורבן: האנרגיה החייתית שבתוך האדם מתערטלת מצורותיה החיצוניות ומועלית לעולה על מזבח עבודת הבורא.
המנחות שאוכלים אותן
לאחר פירוט סוגי קורבנות העולה השונים, ממשיכה התורה ודנה בשני קורבנות נוספים –קורבן חטאת (אותו מביא החוטא) ובקורבן שלמים (שנקרא כך על שם שהוא מביא שלום לעולם).
כמו העולה, גם דמם של שני קורבנות אלה נשפך על המזבח. אך שלא כמו העולה שנשרפה בשלמותה, רק חלקים של קורבן החטאת וקורבן השלמים נשרפו באש. שאר בשר הקורבן נאכל בתנאי קדושה מיוחדים. (בשר החטאת נאכל על-ידי הכוהנים, ואילו בשר השלמים נאכל על-ידי האדם שהקריב אותה לאחר שהפריש מתנות שונות לכוהנים).
כמו קורבן העולה, ישנם בחיינו חלקים שונים שהופכים כולם לקדושה: הכסף שניתן לצדקה, העור שהופך לתפילין, האנרגיה המושקעת בעת לימוד תורה, תפילה וקיום מצוות. אולם קיימים גם הכסף שאותו אנו מוציאים על פרנסת משפחותינו, העור שאנו מייצרים ממנו נעליים והאנרגיה שאנו משקיעים במעשים השגרתיים של היומיום. גם אלה יכולים לשמש כקורבן לאלוקים, אם הם "נאכלים בקדושה" – כאשר הכסף מורווח ביושר, המזון כשר ופעולות היומיום שלנו נעשות בדרך אשר מתחשבת בזולתנו ונאמנה לתורתנו הקדושה.
ה"דם" של הנשמה החייתית – התלהבותה ותשוקתה לדברים חומריים – צריך להישפך על המזבח; ה"חלב" של הנשמה החייתית – תאוותה המופרזת ורדיפת התענוגות המאפיינת אותה – צריך להישרף. אולם הניצוץ אשר בנשמה החייתית – ה"בשר" שלה – יכול להתקדש אפילו אם לא יהפוך כולו למעשה קדוש. כל עוד הם "נאכלים בקדושה", מאמצינו החומריים יכולים להיות אמצעי "לקרב" (– פירוש המלה "קורבן") בין האדם לבוראו.
כתוב תגובה