תניא

אך גם זאת מצאנו ראינו בעבודת הצדקה, -

בענין ה עבודה שיהודי מתייגע כנגד טבע נפשו, לתת צדקה יותר מאשר מסתבר לו מצד טבע נפשו, כפי שהוסבר באגרת הקודש סימן י"ב ההבדל בין " מעשה הצדקה" ל" עבודת הצדקה", ש"מעשה הצדקה" היא נתינת הצדקה על דרך הרגיל, ואילו האופן הנעלה יותר ב" עבודת הצדקה " הוא כשנתינת הצדקה היא למעלה לגמרי מטבע נפשו ורגילותה, שהרי הוא מתייגע עם עצמו ביגיעה גדולה לתת יותר מאשר הוא רגיל לתת; הרי אפילו כשהסכום שהוא נותן אינו למעלה לגמרי מרגילותו, אלא עצם נתינת הצדקה במנות רבות, לתת פעם ועוד פעם וכו', יש בכך משום ענין של עבודה - ראינו ומצאנו בעבודת הצדקה מעלה פרטיות גדולה ונפלאה אין ערוך אליה, -

לא מעלה גדולה ונפלאה סתם, אלא מעלה שהמעלות האחרות אינן בהשוואה כלל אליה, להיות מעשה הצדקה -

נתינת הצדקה בפועל, לא ההתנדבות לכך שהיא יכולה להיות להתנדב בפעם אחת לכל השנה, אלא עצם המעשה של נתינת צדקה תהיה נעשית בפעמים רבות, וכל המרבה -

ונותן את הצדקה במנות רבות, הרי זה משובח, ולא בפעם אחת ובבת אחת, -

לתת את כל הסכום בפעם אחת, גם כי הסך הכולל אחד הוא, -

בכל זאת מעלה גדולה ונפלאה שאין ערוך לה בנתינת הסכום במנות רבות, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרוש המשנה ששנו חכמים ז"ל: "והכל לפי רב המעשה": -

שהרמב"ם בפירוש המשניות שלו מפרש ומדייק שזה לא "לפי גודל המעשה" כי אם "לפי רוב המעשה" - שהמעשה הטוב נעשה בפעמים רבות. והרמב"ם מפרש, למשל כשאחד יתנדב לתת אלף זהובים בבת אחת, הרי זה אמנם מעשה גדול, אך אין זה נעשה כל כך קנין בנפש, מאשר כשהוא נותן אלף הזהובים באלף פעמים, שכן, על ידי כל נתינה נעשה הדבר יותר קנין הנפש, קנין וזיכוך בנפשו.

להלן יסביר רבנו הזקן, שמלבד הזיכוך שנעשה בנפשו על ידי נתינת הצדקה בפעמים רבות, נעשה על ידי כל נתינה יחוד עליון למעלה, והנה, מלבד כי הרמב"ם ז"ל באר היטב טעמו ונמוקו, -

מדוע יש מעלה גדולה בנתינת הסכום בפעמים מרובות, כדי לזכך הנפש על ידי ריבוי המעשה, -

על ידי עשיית המעשה הטוב בפעמים רבות - הרי לבד זאת, הנה מקרא מלא דבר הכתוב: "פעלת צדקה לחיים", -

הרבי מציין ב"הערות ותיקונים" שבסוף ה"תניא", לעיין בפסוקים במשלי י, טז, שם כתוב "פעולת צדיק לחיים" (לא המלה "צדקה" כי אם המלה "צדיק") ובמשלי יא, יא, שם כתוב "כן צדקה לחיים", שם אכן כתוב "צדקה לחיים", אבל המלה המקדימה היא לא " פעולת צדקה" כי אם " כן צדקה", והרבי אומר שם ב"הערות ותיקונים": "וצע"ג", שכן, בשני הפסוקים לא כתוב הלשון "פעולת צדקה לחיים", שרבנו הזקן מביא כמקרא מלא "פעולת צדקה לחיים". כפי הנראה אין הרבי רוצה להסתפק במה שיכולים לפרש ש"פעולת צדיק", היא צדקה, וכשהפסוק אומר ש"פעולת צדיק לחיים" הכוונה שהפעולה של צדקה (על דרך כמו "צדיק ה' צדקות אהב") לחיים - אין הרבי, כפי הנראה, רוצה להסתפק בכך, שכן, כשאומרים "מקרא מלא דיבר הכתוב", צריך הדבר להיות בפירוש בפסוק, בלי ההוספה שפעולתו של צדיק היא צדקה, ולכן זה צע"ג שבפסוק אין אנו מוצאים המלים "פעולת צדקה לחיים". דהינו שפעלתה וסגלתה -

של צדקה, היא להמשיך חיים עליונים -

האופן העליון יותר של חיים, מחיי החיים אין-סוף ברוך-הוא -

להמשיך זאת לארץ החיים, -

ל"מלכות דאצילות" הנקראת "ארץ החיים", שהיא "ארץ", המדריגה התחתונה ביותר בספירות, וממנה באים ה"חיים" לכל הנבראים, נוצרים ונעשים - ימשיכו בה מ"ז"א (מדות) דאצילות" שהיא המדריגה האחרונה של "עולמות אין סוף", וה"חיים" של ז"א ומדות דאצילות הם בחינה של " חיי החיים", היא "שכינת עזנו", -

הנותן חוזק וחיות בנבראים, שעליה נאמר: "ואתה מחיה את כלם", -

את כל הנבראים, "אתה" מוסב על "מלכות דאצילות", האותיות מאל"ף עד תי"ו עם ה' המוצאות שהן מקור האותיות, שזה המלה "אתה": א' ת' ה', והיא סכת דוד הנופלת עד עפר, -

שבזמן הגלות, השכינה שנקראת "סוכת דוד" היא בגלות ובירידה עד עפר , וכמאמר רז"ל : "גלו לאדום -

הגלות האחרונה שלנו, שכינה עמהם -

בגלות, כו'", -

הרי כיוון שזו הגלות האחרונה והתחתונה - ירדה השכינה עד למדריגות התחתונות ביותר - עד עפר, ועל ידי צדקה ממשיכים לשכינה מחיי החיים אין סוף ברוך הוא, כי באתערותא דלתתא -

על ידי התעוררות האדם למטה, "להחיות רוח שפלים" -

עניים, דילית ליה מגרמיה כלום -

שאין להם משל עצמם כלום, נעשה על ידי זה אתערותא דלעילא, -

התעוררות ופעולה למעלה, להמשיך חיים מ"חיי החיים" ל"מלכות דאצילות" שבספירות היא בחינה וספירה ש"לית לה מגרמה כלום", שאין לה משל עצמה כלום, היא רק מקבלת משאר הספירות, ובפרט בהתנדב עם להחיות יושבי ארץ החיים ממש, -

יושבי "ארץ ישראל" שלמטה שהיא מכוונת כנגד "ארץ החיים" שלמעלה

- הרי הצדקה שנותנים להחזקת העוסקים בתורה ועבודה בארץ ישראל, יש על ידי זה המשכה מיוחדת במינה מחיי החיים ל"מלכות דאצילות" ול"שכינה", ודי למבין. וכל משכיל על דבר גדול ונפלא כזה -

שעל ידי מעשה הצדקה ממשיכים חיים עליונים מ"אין סוף" ברוך הוא לשכינה שנמצאת בגלות, ימצא טוב טעם ודעת, כמה גדולים דברי חכמים ז"ל שאמרו: "הכל לפי רב המעשה", דהינו מעשה הצדקה הנעשה בפעמים רבות, להמשיך חיים עליונים, -

מחיי החיים "אין סוף" ברוך הוא, ליחד -

ולפעול יחוד עליון -

של קודשא בריך הוא ושכינתי' (של הקדוש ברוך הוא ושכינתו) פעמים רבות. -

אשר בכל נתינה - מייחדים יחוד עליון באופן של המשכה מקודשא בריך הוא (הקב"ה) ו"אין סוף" לשכינתי' (לשכינתו) עד למטה במדריגות התחתונות ביותר, והיינו נמי -

וזה גם כעין מה שכתב הרמב"ם: -

במעלת נתינת צדקה במנות רבות, לזכך הנפש, -

בדברים אלה של הרמב"ם מרומז הענין מה שנעשה למעלה היחוד העליון, כנודע מזהר הקדוש

דשכינה נקראת "נפש", כי היא -

השכינה, היא חיינו ונפשנו, וכתיב: -

וכתוב : "כי שחה לעפר נפשנו". -

כלומר, השכינה שירדה עד מטה מטה - בגלות. ולכן אמרו רז"ל : "גדולה צדקה, שמקרבת את הגאלה", -

גאולת השכינה מהגלות, להקימה מעפר מעט מעט, -

על ידי נתינת צדקה כל פעם מקימים יותר את השכינה שנפלה בגלות, "עד כי יבא שילה" : -